הרהורי ייעוד

אינך יכולה ככה סתם ללכת
אינך יכולה לעזוב אותי
אינך יכולה כי עכשיו שלכת
יש גשם בחוץ ואת נשארת איתי

אפילו אם תגידי "זה לא כדאי"
אפילו אם תגידי "לא אין לי פנאי"
אפילו אם תגידי "לך לך מעליי"

אם רק תבקשי להרגיש בבית
את שחור צמרתך חרש אלטף
ואם תבקשי לא לבכות הליל
אשב לידך וגם אתן לך כתף

אפילו אם תגידי "זה לא כדאי"
אפילו אם תגידי "לא אין לי פנאי"
אפילו אם תגידי "לך לך מעליי"

ואם תבקשי מעלי לברוח
אפתח את דלתי לך ילדה קטנה
ואם תבקשי את פניי לשכוח
אתן לך בלחי נשיקה אחרונה...



זה השיר שכל היום התנגן לי בראש כשחשבתי על רפואה.
כנראה שאנחנו באמת קשורים, אני ורפואה.
היום ביקרתי במיון במסגרת עוד בירוקרטיות שהייתי צריכה לסדר ונפל לי אסימון. לא יעזרו לי כל המחשבות הכביכול מתלבטות וכל נסיונות ההתכחשות. עמוק בפנים אני יודעת, שזה מה שאני. וזה מה שאני אוהבת בכל ליבי. אפילו שנראה לי לפעמים שלא כדאי. או שלא יישאר לי פנאי. אינני יכולה ככה סתם ללכת. (לא טכנית וגם לא רוחנית).
אז אני אנסה לתת מעצמי הכי הרבה שאני יכולה. ולשמור גם עליי. ולאזן. תמיד אוכל ללכת. אבל אני בוחרת להישאר.

ואו, איזה פוסט הזויי יצא לי.... מבטיחה להיות פחות מהורהרת בפוסט הבא ;)
לילה טוב :)