יום שישי את יודעת...

טוב, הרבה זמן לא כתבתי כאן משהו לגמרי אופטימי.
לא עוד.. אני מחזירה את הבלוג לסורו לאלתר!

חזרתי לפני כשעתיים ממסע חגיגי בדוכני קניון הנגב לכבוד ראש השנה, והיה כל כך כיף. לא קניתי כמעט כלום, כי אני בקיצוצים כרגע. אבל רק להנות מהניחוחות, הצבעים הנצנצים ואווירת החג היה כל כך מעולה. חבל שלא לקחתי מצלמה לתיעוד. (המון זמן לא תיעדתי כאן כלום. מבטיחה שגם זה ישתנה בקרוב).

בכל מקרה, הדוכן שהכי לכד את עיניי ואפי היה הדוכן של Laline ואחריו הדוכן של זיג זג, שם אפילו רכשתי די בזול שני מאגים חגיגיים לחמי וחמותי.
מדובר במאגים רגילים לכל דבר, שבתוכם יש מעין מתקן ממסננת, שמאפשר שימוש בחליטות או לחילופין בקפה שחור אוטנתי, כשאחר כך אפשר בקלות להוציא את המסננת עם התוכן שלא רוצים, ולשתות את מה שנשאר. והכי מצא חן בעיני זה שיש להם מכסה מסיליקון- ששומר על החום, ומאפשר לקחת את המאג באוטו. כשמסתבר ש..(אתם מחזיקים חזק?) המכסה יכול לשמש גם כתחתית למאג!!




חשבתי שזה יהיה פתרון טוב ומתוחכם למתנת טרום ראש השנה לחמותי וחמי היקרים.

אתם בטח יודעים שהכי קשה בעולם זה לקנות מתנה לחמים. ובלי להוציא את עצמי מהכלל אבל תאמינו לי, לחמים שלי הכי הכי קשה לקנות מתנות. מכמה סיבות.. א. יש להם הכל. ב. הם לא אוהבים להשתמש בדברים תוצרת סין (ומה לעשות שה-כ-ל תוצרת סין בימינו ). ג. תמיד כשקונים להם משהו הם לא מרוצים מעצם העובדה שבכלל קנינו להם ואין צורך ושאר פניני פולנייה. (אוף דה רקורד בעלי כלל לא פולני. אבל נו מילא). ד. חמי מהנדס והמתנה חייבת להיות בעלת הגיון הנדסי מלהיב כזה או אחר. למרות ואולי בגלל כל הנ"ל, אני מאוד מאוד אוהבת אותם כמובן. הם באמת מדהימים. פשוט קשה (מאוד) לקנות להם מתנות. בכל מקרה, בואו נקווה שהמאגים יצליחו. אם יצליחו, זה כבר יקל עליי לקנות משהו גדול יותר לראש השנה. אדווח בהמשך.

ולסיום.. אני פותחת רשמית את חגיגות ראש השנה גם בבלוג!
שנה טובה פעם ראשונה :) ועוד יבואו עוד...


(התמונה לקוחה מהטיול האחרון שלנו בצפון :)

תם אך לא נשלם

עשיתי זאת. סיימתי את הפרוייקט.

כלומר, לא הגשתי עדיין, אבל שלחתי אותו סופסוף למנחה שלי כדי שיבדוק אותו ויחזיר לי תיקונים.

אני לא בטוחה מתי אספיק להגיש אותו, ואם זה יהיה בסדר. ואם לא עיכבתי עכשיו את כל הקריירה שלי בסחבת הזו. אבל את הצעד הראשון סיימתי.

ואמנם לא הרחבתי כאן, אבל אני חושבת שאפשר להבין מהפוסט הקודם שלי שלא היה לי קל. בכלל לא.

קשה לי מאוד להגדיר את התקופה הזו בצורה שתעבור מסך..

באופן עקרוני זו אמורה להיות אחת התקופות הטובות. סיימתי את הלימודים אחרי כל כך הרבה שנים של מאמץ. והיה לי חופש, חופש אמיתי בחודשים האחרונים. לכאורה הכל היה אמור להיות מעולה. אבל באופן פרדוקסלי דווקא התקופה הזו היתה אחת הקשות ביותר. אולי אני פשוט לא יודעת להיות בחופש. או לא מסוגלת לחיות מבלי לקבל פידבקים חיוביים בצורת ציונים או חיוכים של מנהלי מחלקות. פטאתי. אבל כשאין לי מאיפה לשאוב את המשוב החיובי הזה, ההערכה העצמית שלי צונחת אל מתחת לבלטות. צריכה שכל הזמן יגידו לי מבחוץ שאני בסדר. אחרת אני מפסיקה להאמין בזה די מהר. פטאתי כבר אמרתי?

בכל מקרה, הנה בניגוד לכל כוונותיי הראשוניות, הבלוג הזה אט אט הופך לבלוג אישי.. נו מילא, גם ככה אין לי ממש קוראים. ולאחרונה אני ערה בשעות שבהן המחשב הוא כנראה האופציה הטובה ביותר לשפוך את ליבי בפניה. אף אחד אחר עם אוזניים לא ער פשוט. לא יודעת אם זה חלק מהעניין, ההפרעות שינה האלה שפיתחתי לי. לא נרדמת פשוט.

טוב, קוראיי המדומים היקרים, לא נותר לי אלא לקוות שהכל ישתפר מכאן. נראה לי שאת הקשה כבר עברנו. או שמא עליי להיזהר ממרפי ודומיו המרוקאים. ליתר ביטחון אכתוב טפו טפו טפו וחמסה חמסה. שיהיה.

לילה טוב :)