שיעור חשוב בחשבון

חזרתי היום הביתה מ-ל-א-ת הערכה לכמה רופאים שפגשתי לאחרונה.
רופאה מסויימת אחת שהייתה לי זכות להיות בחברתה הרבה לאחרונה, הזכירה לי שהמקצוע שלנו הוא חשוב ביותר, אבל שיש עוד כל כך הרבה דברים מסביב. הזכירה לי לדאוג לעצמי. הזכירה לי ללכת להצגות ולתערוכות. הזכירה לי לא להזניח את התחביבים שלי מדי. הזכירה לי שאני אנושית ושמותר לי להיות. והזכירה לי שהדבר הכי חשוב הוא משפחה. ואח"כ חברות וקולגיאליות בין אנשי הצוות הרפואי. ואח"כ התקדמות מקצועית.
אני אתגעגע אליה מאוד. ובטח עוד ניפגש. אבל לבינתיים התחשק לי לפסטט
(מילה חדשה שהמצאתי כרגע.. יעני, to post) את השיר הזה:



תצחקו עליי בטח אבל זה הרינגטון של הסלולרי שלה :)
ולמה זה בכלל ראוי לציון?
היא הגדירה אותו כצלצול של הסלולרי שלה רק כי הבן שלה מעריץ את הלהקה הזו, וזה מזכיר לה אותו כל היום. גם שומר המסך שלה הוא הלהקה הזו, והיא גם היתה בהופעה שלהם איתו. וכל יום היא מדברת עם הבן לפחות פעם אחת. גם אם אין זמן בכלל. ותאמינו לי שהיא רופאה בעמדה מאוד בכירה ועובדת ממש קשה. אבל יש דברים חשובים ויש דברים עוד יותר חשובים.
אז זהו.. זה שיר שלעד יזכיר לי פרופורציות. ואני אוהבת אותו בגלל זה.
ותודה לה :)

עב"מ בבית האלוהים. פוסט דיכאוני - לא מומלץ לבעלי לב חלש...

יש ימים שבהם אני מרגישה פשוט עב"מ. קשה לי להסביר את זה בצורה שתהיה בהירה. זו תחושה של מוזרות, זרות, חוסר התאמה. חוסר נוחות. באופן ריאלי אני יודעת שלא ככה זה נראה מן הצד.אבל ההרגשה קיימת ואני לא מצליחה להפטר ממנה. היום היה לי יום כזה. חבל שאין מילה בעברית ל awkward... פירוש המילה במילון הוא "מוּזָר, מֵבִיךְ; מְגֻשָּׁם, גַּמְלוֹנִי, גָּלְמָנִי; מְסֻכָּן" אבל זה לא ממש ממחיש למה אני מתכוונת... מה עושים עם זה? לא ממש יודעת. אין לי גם מושג למה אני מרגישה ככה. אני רק רוצה שזה יעבור.

בימים האחרונים אני חווה את מה שכבר הגדירו לי כ"שטוזה" שכל הרופאים הצעירים חווים. הרגשה של המון אסימונים שנופלים בו זמנית ומציפים אותי.

פתאום אתה מבין איפה אתה באמת נמצא. ואיפה אתה הולך להמשיך ולהיות. וכמה סבל וכמה מחלות נוראיות יש במקום הזה. בית החולים. קוראים לו ככה כי אנשים בו באמת חולים. כולם חולים. הם לא תשבצים אינטלקטואליים שאתה צריך לנסות ולפתור. הם לא קבלות שאתה צריך להגיש. הם לא דברים שצריך לקרוא בספר כדי להצליח במבחן. הם חולים. וכואב להם. מאוד. ידעתי את זה כבר הרבה קודם. זה לא היום הראשון וגם לא השני שלי במחלקות. אבל פתאום זה מחלחל אצלי ברמות אחרות. פתאום זה אמיתי כל כך עד בכי. האישה עם הסרטן הגרורתי שעצמותיה מתפרקות. החיילת הצעירה והמבועתת עם הדימום המוחי. הילד עם האצבע הקטועה. האישה שכמעט ונפחה נשמתה כשליוותי אותה מהמיון למחלקה בידיים רועדות כי ידעתי שמשהו כזה יכול לקרות. ולא קרה בסוף. אבל כנראה עוד יקרה, מתישהוא. המוות. כל יום מתים בבית החולים. ולכולם יש סרטן. לכולם. כל כך הרבה סרטן. וזו מחלה נוראית. ואתה יודע את זה, ומעמיד פנים שהכל יהיה בסדר. כי אתה חייב. ואתה מזדהה כשחבר מספר לך בחדר האוכל שמתו לו 2 חולים בתורנות. וישר אתה שואל אם זה היה צפוי או חדש. והוא אומר שצפוי. ואז עוברים לדבר על "הישרדות". כמה אירוני שדווקא על הישרדות... וזה בסדר. הרי אי אפשר באמת להרגיש את הכל כל הזמן. אי אפשר לעבוד ככה כמו שהמציאות דורשת מאיתנו. אי אפשר להישאר 24 שעות ער ועל הרגליים ולתפקד במרץ כשאתה כל כך עצוב.

התחושה הזו של משחק תפקידים. אתה משחק את תפקיד הרופא. עושה מה שלמדת. ואיך שכתבו בספרים. ואיך שמצאו במחקר כזה או אחר. אבל אתה מאוד קטן ביחס למוות. אתה עושה את המקסימום שלך. ובכל זאת, זה לא מספיק. זה לא טוב מספיק. הכאב חוזר. או המחלה מתקדמת. ואתה בעצם די חסר אונים. תסכול.

אני לא מדברת כאן על אובדן אמונה ברפואה. אני מאמינה ברפואה עד עמקי נשמתי. אני חושבת שיש דברים נפלאים שהרפואה יודעת לעשות. להקל. ולעיתים לפתור לחלוטין. לרפא. ואני אמשיך להיות רופאה. כי זה חלק ממני. זאת אני. אבל ההתפכחות הזו- יש דברים שאי אפשר לרפא, היא כמעט לא ניתנת לעיכול. והעצבות הזו, על כל הסבל סביבי. שהוא אמיתי. ולא בספרים. ולא רק חלק מיום ארוך או תורנות שצריכה להסתיים. הם נשארים חולים גם אחרי שאני הולכת הביתה. ולפעמים הם מתים. זה קשה לי כל כך.

ארז, מאיר ואני

אני מקווה שאני לא הופכת את הבלוג הזה לבלוג יותר מדי ג. יפיתי, עם כל ההמלצות האלה לאחרונה... אבל זה כיף לי לשתף כאן בדברים שעושים לי טוב- זאת הייתה מטרתנו הבסיסית הרי :)

חשוב לי שוב להדגיש שהמניע הוא ממש לא פירסומי ושאני לא מקבלת שום תגמולים... עד כמה שאני מפרגנת לבלוגים באופן כללי, יש משהו קצת מעיק ופחות כנה בבלוגים שמפוצצים בתכנים שיווקיים. גם אני חטאתי בהוספת google adds בסרגל הצד כשרק התחלתי לכתוב כאן. אז עדיין לא ממש הבנתי איך העולם הוירטואלי הזה עובד ( וגם היום אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף) זו הייתה אחת האופציות בהגדרות שסימנתי עליה V בלי לגמרי להבין מה זה אומר :) אבל זה בעיניי בסדר, גם בבלוגים אחרים, כי זה נמצא תחת כותרת של תוכן שיווקי-פרסומי, ואתה יודע שזה מה שזה, ויכול לבחור אם לקרוא את זה או להתעלם. זה מאוד מאוד שונה מתכנים שיווקיים שמועלים בתחפושת של פוסט אישי :)

זה מזכיר לי נקודה שעוררה סערה קטנה בעולם בלוגי האופנה לאחרונה (וכידוע לכם אני מאוד אוהבת בלוגי אופנה, ראו פוסטים קודמים)
אני חושבת שכל התענוג בקריאת הבלוגים האלה הוא הצצה לטעם האישי של מישהו אחר. מה שמוגדר בפי עיתונאי אופנה כהצגת מלבושיה האישיים של הבלוגרית בצורה לא מקצועית, בעיניי הוא מהות העניין. או אם לצטט את אחד הטוקבקים המוצלחים יותר לכתבה הנ"ל: "הבלוגים הם מתנת הטכנולוגיה לאדם היצירתי שמחפש מקום להביע את עצמו, בכל תחום". כמו שאני חלילה לא מתיימרת להציג את עצמי כאן כמבקרת מוזיקה או סרטים או מתכונים מקצועית, אלא פשוט כותבת על מה שעושה לי טוב, ככה (לדעתי ומבלי לנסות לדבר בשמן) בלוגריות האופנה לא מתיימרות לדון בהיסטוריה של האופנה או לבקר אופנה בצורה שאמורה לבוא על חשבון המבקרים המקצועיים. הן מביעות את דעתן, ואת טעמן האישי. ומותר להן. ויש לציין שרבות ורבים מהם הם אנשים שכן יש להם נגיעה בעולם האופנה או העיצוב באופן מקצועי לגמרי. אבל בלי קשר, מי שנהנה לשמוע את דעתם האישית ולקבל השראה מטעמם האישי, קורא. ומי שלא- לא. ומי שרוצה לקרוא ביקורת על התצוגה האחרונה של גוצ'י- יכול לבחור אם לקרוא אותה בווג, או לקרוא את מה שבלוגרית מסויימת חשבה עליה. בעיניי לפחות, האופציה השנייה היא יותר נגישה ויותר מעוררת הזדהות. אז היא אולי קצת ( אם כי לא תמיד), פחות מקצועית ומהקצעת. אבל אני לאו דווקא מחפשת מקצועית ומהקצעת. אני כולה ד"ר פינגווין. נראה לי שהנקודה ברורה :)

ואם נחזור לכותרת- הרי לכם דעתי הלא מקצועית והלא מהקצעת, על הדיסק של ארז לב ארי: תקשיבו, אחת הפנינים!
הלכתי השבוע להופעה של ארז לב ארי ומאיר בנאי במשכן החדש לאומנויות הבמה בבאר שבע. קודם כל, חשוב לי להגיד לכם שאני ממש ממש גאה במשכן החדש הזה ובמה שראש העיר שלנו עושה איתו. יש המון הופעות והצגות שוות והכל ממש קרוב וזה כיף שלא חשבתי שיוכל להיות חלק מחיי בבאר שבע.
לא חייבים כבר לסוע לקאמרי :)

ההופעה הייתה חוויה. ארז לב ארי נתן את כל השירים מהדיסק במשך שעה וחצי של תענוג צרוף. איכות השירה, איכות הגיטרות, הכינור. מצמרר. חוויה כזו לא היתה לי מאז ההופעה האחרונה של אהוד בנאי. אתם מבינים שיום אחריה לא הייתה שום ברירה אלא לרכוש את הדיסק לאלתר!



בהמשך ההופעה, הגיע מאיר בנאי, שנתן כמה שירים מהדיסק החדש שלו- שהם לדעתי מעט משונים, אבל נהניתי לשמוע את המילים המוכרות של תפילת נעילה בקול הקסום של מאיר. תכלס, מה זה התגעגענו אליו.
בשלב מסויים הוא עבר לשירים הישנים והטובים וזה הלך ונעשה מעולה מרגע לרגע. קצת הציק לי לפרקים שהוא לא שר את השירים כמות שהם, אלא נתן מעין פלייבק לעצמו. אני מניחה שהוא עשה זאת כדי ליצור עניין או לא לחזור על עצמו. אבל אנחנו רצינו שהוא יחזור על עצמו. התגעגענו אליו, כבר אמרתי?
לקראת סוף ההופעה, הוא שר את "גשם" ואת "שער הרחמים", שהם שני השירים שאני ה-כ-י אוהבת ב-ע-ו-ל-ם. והוא שר אותם כמו שהם. כמו פעם. עם הגיטרה ואח"כ על הפסנתר. והייתה לי צמרמורת. ב"גשם" די כבר בכיתי. היה כל כך קתרטי.



ומאז כל יום אני חורשת על הדיסק של ארז.
את הדיסק של מאיר כבר יש לי מזמן.

אביבה אהובתי

אני יודעת שזה סרט ממש ממש ישן אבל ראיתי אותו רק היום אחרי שבעלי החליט לקנות לי אותו ב- DVD במתנה...
והוא כל כך השפיע עליי שהייתי חייבת להזכיר לכם אותו.

ואו, איזה סרט.

נתחיל מזה שאני פשוט מעריצה את אסי לוי, אהובתי.

נמשיך בזה שיש לי סנטימנטים מאוד משמעותיים לכינרת, לעיר טבריה ולשיכונים שלה. עברתי שם תקופה מאוד משמעותית בחיים. עיקר ההתבגרות שלי התרחשה שם. בין כינרת, שיכונים ומסעדות דגים. ונסעתי באוטובוסים של אגד לטבריה, על הכביש שבתמונה למעלה, כמעט כל שבוע במשך כמעט שנתיים..

ונסיים בזה שהסרט גרם לי לצחוק, לבכות ולהתרגש כמו שמזמן לא קרה לי בסרט.

קלבה הייתה אומרת על זה שזה כל כך 2006 :)

ואם בא לכם להיזכר קצת במה מדובר:

שיהיה לנו סוף שבוע רגוע וחמים :)

לקים, ציפורניים , ידיים ואני :)

אני מקדימה ומתנצלת מראש שהפוסט הזה מיועד בעיקר לנשים (אם כי לא רק) ... מבטיחה לכתוב פעם פוסט גברי יותר, למען ההגינות :)

יש כמה דברים שיכולים לשפר את ההרגשה שלי בשבוע קשה, בינהם טיול בגשם, סרט מצויין, תספורת חדשה או בגד חדש ומגניב שכבר רציתי הרבה זמן. כשאני מנסה לחשוב מה הדבר הכי פשוט הכי זול והכי הכי זמין שיכול לשדרג לי את ההרגשה, אני חושבת על מריחת לק. ממש בזמן כתיבת שורות אלה ביד אחת, היד השנייה נחה לה כדי להתייבש אחרי שהתקשטה לה בלק ורוד עתיק.

אולי כדאי שאתחיל עם וידוי קטן בענייני קוסמטיקה: כשהייתי צעירה יותר, הייתי מן ברווזון מכוער (ומחוצ'קן) :) בגיל ההתבגרות היתה לי תקופה פמיניסטית הזוייה שבה סרבתי ללכת עם חולצות צמודות כמו כולן, והתעקשתי על בגדים רחבים וצנועים. ההסבר שנתתי לזה אז היה מאוד פמיניסטי. היום אני יודעת, שזה היה, מעל לכל, חוסר בטחון לגבי המראה שלי. כשנכנסתי לסופר פארם עם חברה באותן שנים, הייתי מסרבת לעבור דרך החלק המרכזי- אתם יודעים, זה של הקוסמטיקה, כי פשוט הרגשתי לא שייכת לשם. זה עשה לי רע. המוכרות שעטו עליי עם הצעות למיניהן לשיפור המראה ועור הפנים- תמיד נראו לי מלגלגות והמומות ממצבי העגום ונטול האיפור... כך זה נמשך רב שנות ההתבגרות. איפשהוא בסוף התיכון, גיליתי את העיפרון השחור, שהיה הקשר המונוגמי היציב ביותר שלי באותן שנים. היינו יחד בכל מקום, רק איתו הרגשתי נוח ולא הייתי מוכנה לשקול שום תחליפים. ככל שהשנים עברו מאז: צבא, עבודה, אוניברסיטה, ככל שחוויתי קשרים זוגיים ולא זוגיים, הבטחון העצמי עלה, ואיתו גם המוכנות לפתוח פתח לחומרי קוסמטיקה ואיפור להיכנס לחיי. אחרי הרבה שנים של חרם מצידי, זה הרגיש ועדיין מרגיש, כמו עולם חדש ונפלא שאני מגלה בהדרגה.

אז אחד הדברים המפתיעים שהתגלו לי במהלך החשיפה ההדרגתית הזו, הוא הלק. אותו החומר בעל הריח החריף והנוזליות המתחכמת, וחשוב מכך, המחיר הזול והצבעוניות המגוונת. העבודה שלי לא מאוד מאפשרת לי גמישות בעניין הצבעים. (מותר לי כמובן, אבל זה עניין של הרגשה. אני לא מרגישה נוח לבדוק חולים כשציפורניי משוחות בלאק אדום בוהק או סגול כהה :) אז הצלחתי ליצור לעצמי אוסף של גוונים שמתאימים ליום חולין של עבודה ואוסף גוונים לסופי השבוע :) ותאמינו לי, זה כל כך משדרג את ההרגשה לעצור הכל ל- 15 דקות ביום שישי, לשבת על הספה, בשקט עם עצמי ולמרוח לק. רבע שעה שהיא כולה מוקדשת לעצמי. הפעולה עצמה מאוד מרגיעה והתוצאה גורמת לי להרגיש טוב. להרגיש שגם אני חשובה ודורשת השקעה. לפחות אחת לשבוע :)

הנה לפניכם אוסף הצבעים שלי, לימי עבודה ולימי פנאי :) כולם נרכשו במבצעי 1+1 או ב- 10 שקלים בסופר פארמים למינהם, כך שתוויות המחיר עליהם ממש לא מייצגות את המחיר ששילמתי :) ... הצלחתי להגיע למבחר די גדול כשחושבים על זה :)

ונסיים בטיפ שקשור גם הוא לידיים: מאז שהתחלתי לעבוד בבית החולים, הידיים שלי מתפרקות מרחיצות חוזרות/ אבקת הלטקס על הכפפות/ החורף. ואין שום טעם בלק אם הידיים מלאות סדקים ונראות מסכנות...

ניסיתי כבר את כ-ל הקרמים האפשריים בעולם תאמינו לי. הכל כולל הכל בכל צורה. יש קרם אחד ויחיד שממש עזר לי. אני מתחייבת שזה לא נסיון לפרסם אותו, ( שמעתי שיש בלוגרים שמשווקים כל מיני מותגים ומרוויחים ככה כסף, אבל אני ממש לא מקושרת לשום דבר כזה לצערי :) פשוט מרגישה צורך לחשוף סוד מציל חיים בפניכם- קרם הידיים הזה:

יקר באופן יחסי ולכן אני ממליצה אותו רק למי שכבר קץ בכל שאר הנסיונות לשפר את המצב. זה עובד כמו קסם!

שיהיה סופ"ש מעולה ורגוע!!

אנרגיות טובות מהעבר, ביום של שגרה/ פוסט 80-90...

באיזשהוא אופן לא ברור התחלתי לחרוש על מוזיקת שנות השמונים- תשעים הישראלית בימים האחרונים...
ואני רוצה להגיד לכם, שזה מאוד מאוד עוזר לשיפור מצב הרוח :)
אולי זה קשור לזה ש(לאור הפוסט הקודם ומצבנו הכלכלי הכללי) ביטלנו את הכבלים ועברנו לממיר החינמי... מסתבר שאכן שום דבר טוב לא בא בחינמי, ואין הרבה מה לראות בשעות שבהן יש לי חלון קטן לצפייה בטלוויזיה/ להתרגעות מתלאות היומיום ע"י בהייה במסך תוך כרסום במבה... ואז אתמול, הרגשתי שאני חייבת לעשות עם עצמי משהו כדי להעלים את התשישות הכוללת שאופפת אותי בשבועות העמוסים האחרונים, משהו שיאפשר חידוש אנרגטי גם בלי בהייה במסך שהקרין רק פרסומות של ג.יפית כל 5 דקות... והשיר הגאוני הזה התחיל להתנגן לי בראש: " רוצה לרקוד, רוצה לשיר, לפרוש כנף, לעוף מעל העיר... להציל את חיי" אין אין אין דברים כאלה יותר!!!
למי ששכח או מעולם לא היה לו מושג, זה שיר שכתב שלום חנוך ושרה דפנה ארמוני. גאוני. תשמעו את השיר ואז אני אספר לכם רכילות שאתם בטח כבר יודעים אבל עדיין כיף לקרוא אותה שוב עם השיר ברקע:


נכון גאוני? הלבוש, האיפור... נולדתי לחלוטין 20 שנה מאוחר מדי...
בקיצור, אז הרכילות: מסתבר ש ( ואני נראה לי מהבודדים שלא ידעו את זה) שלום חנוך ודפנה ארמוני היו זוג הרבה זמן בסוף שנות השבעים תחילת השמונים. ואז, שלום חנוך החליט לעזוב את דפנה ארמוני (אהובתי) וכתב לה את השיר הזה כמכתב פרידה... ( צמרמורת!!!) הם נשארו חברים טובים, הוא נתן לה את השיר במתנה והיא שרה אותו... למעשה על רב הלהיטים הגדולים של דפנה ארמוני בשנים ההן אחראי שלום חנוך. בשיר הספציפי הזה יש כל כך הרבה עוצמה. והמבט שלה בעניים בקליפ- ממיס. אין יותר כאלה. נקודה.

אני אומרת לכם, כל פעם שחסרות לכם קצת אנרגיות, כל מה שצריך לעשות זה להקשיב לשירים האלה. קבלו לדוגמה את השיר הבא...


אני מתה על שילוב של טורקיז ושחור.. ותכלס, הקליפ ממש מקדים את זמנו :)
וכשהיא שרה "א-ת-ה ה-נ-ב-ח-ר" - זה גאוני בעוצמתו...
אי אפשר לעמוד בפני הצורך לזוז עם השיר הזה.

אחרי שני שירים כאלה, כבר הרגשתי קצת יותר מעודדת והייתי צריכה להוסיף לזה עוד טיפה דרייב כדי להצליח אשכרה לעשות עם עצמי משהו.. (למשל, 3 מכונות כביסה שכבר ממתינות לי יומיים). ותראו מה מצאתי בבוידעם...


אח, נוער שוליים. מיקיאגי, כאן המקום להגיד לך שהערצתי אותך לחלוטין כשהייתי בכיתה ה. לחלוטין. הייתי הולכת בבוקר לבי"ס היסודי, תוך פינטוז על אמסטרדם... (כן, כבר בכיתה ה היו לי שאיפות גדולות..)


"עד להודו הגעת כבר, והשקט איננו.. בביתך מתחבא הוא"...לא זכרתי שכבר אז אנשים חרשו את הודו...משפט גדול..

אוקיי ואם כבר, אז הייתי חייבת להקשיב גם לפורטרט... כבר הרגשתי איך אני מתעודדת בהדרגה :) אני חושבת שאפקט ההרגעה אפילו קצת יותר יעיל מבהייה בטלויזיה.


ואי אפשר לסיים פוסט כזה בלי הגדול מכולם, שבו הייתי מאוהבת רב שנות ילדותי... ( בלי להעליב את מיקיאגי כמובן)


הקליפ לקוח מ"להיט בראש" וזו שרי צוריאל ( קיפי!!!)

זהו.. תודו שקשה להתבכיין על יום עמוס בבי"ח או בכל עבודה אחרת אחרי שירים אנרגטיים כאלה...

יאלה, שיהיה לנו סופ"ש מלא בחיים :)

המינוס הראשון שלנו

זהו.. הגענו לשלב בחיינו המשותפים שבו נולד לנו מינוס ראשון. אנחנו ביחד כבר זמן לא מבוטל, עם חשבון משותף כמובן, כיאה לכל זוג נאור ומוטיבציוני. וזה עוד לא קרה לנו... ועכשיו, דווקא כששנינו עובדים במקביל ונמרצים ומשקיעים, הוא היה בלתי נמנע. המינוס.

אני לא יודעת למה, אבל מהרגע שנכנסתי הביתה ובעלי הודיע לי בחגיגיות שאנחנו במינוס, אני מרגישה מחנק. מחנק פיזי כזה. כאילו בפועל קשה לי לנשום. אני יודעת שזה לא אמיתי רפואית, אבל זה לא עוזר, ההרגשה היא אותה ההרגשה. אה, וגם עצבים. אני עצבנית נורא. הכי מעצבן כאן זה שאין ממש את מי להאשים. ניסיתי למצוא חיובי שווא למינהם בפירוט כרטיסי האשראי שלנו. אבל זה לא ממש הלך. כל חנות שנראתה בתחילה לא מוכרת, וגרמה לי להתמלא אדרנלין בעודי מדמיינת את השיחה למוקד חברת האשראי: "תבטלו את החיוב מיד!" , הסתברה כעבור דקה או שתיים כחנות שקניתי בה משהו כזה או אחר וכבר הספקתי לשכוח. אווווף. הכי גרוע זה כשאין את מי להאשים.

אל תראו אותי ככה, אני למודת קשיים כלכליים. בתקופת לימודי הרפואה שלי ממינתי את כל ההוצאות שלי לבדי, בדם יזע והרבה דמעות ובעיקר בעבודה קשה. היו תקופות שלא היה לי כסף לקוטג'. אבל דווקא אז, איכשהוא הרגשתי קצת יותר בשליטה כי ידעתי בדיוק כמה יש לי וכמה מותר לי להוציא ומה אסור. ואני לא יודעת למה, אבל היום אני הרבה פחות עם היד על הדופק בעניינים האלה. אולי כי ברגע שיש לך קצת יותר אתה קצת שאנן. אולי כי בעלי הכלכלן מביננו. ואולי פשוט כי התעייפתי להיות בחרדות כלכליות והייתי חייבת להרפות קצת.
בכל מקרה, עכשיו יש מינוס.

זה ברור שהוא ייעלם באיזשהוא שלב. אבל לעת עתה הוא כאן. די בלתי נסבל.
עוד שלב חשוב בחיים הזוגיים מן הסתם. להתגבר על מינוס יחד זה כבר לא צחוק. אח"כ זה כבר לא יהיה כל כך מפחיד.

ולמה אני בעצם לוקחת את זה כל כך קשה. כולה מינוס. אפשר לחשוב. אולי כי זה מחזיר אותי אחורה בטירוף. אולי כי גם ככה היה לי יום רע. אולי כי אני שונאת לא להיות בשליטה. לא יודעת.

בכל מקרה, מה זה הפוסטים האישיים האלה לאחרונה? הבלוג הזה קצת משנה צורה. אני מקווה שאתם בסדר עם זה. אני מקווה שאני בסדר עם זה. הפעם התחשק לי רק לכתוב על הדאגות ולא להתמקד באיך להיפטר מהן. אתם יודעים מה, אני יכולה עכשיו להגיד שלכתוב עליהן זה קצת עוזר :)