עוד יום נמרץ

עוד יום נמרץ . 9:00 בבוקר, החייאה מתחילה. VT. זה VT? כן. VT. מהר, בודקים דופק. יש דופק. מכת חשמל. כולם לזוז. עדיין VT. אדרנלין. מישהו צועק אטרופין. אטרופין? מה פתאום. אמיודרון. מהר תנו לי אמיודרון. עדיין VT. עוד מכת חשמל. ועוד אחת. לחצי דם יורדים, מקסימום פרסורים. עוד מכה ועוד אדרנלין ועוד אמיודרון. איבדנו אותה.
הבכי של המשפחה קורע לב. אני כבר מכירה אותם מהביקורים היומיומיים. בא לי לבכות יחד איתם. פשוט לשבת שם ולחבק אותם ולבכות. אם הייתי על אזרחי הייתי עושה את זה. אבל אי אפשר. פנים חתומות. לא תיארתי לעצמי שאצליח לא להזיל דמעה. הצלחתי. ואו, איזה קור רוח.
קוראים לי דחוף לחדר 17. החולה מוריד סטורציה. בדיוק בזמן לעזור לי לא להתחיל לבכות. אני רצה. זה לוקח שעה אבל אני מצליחה לעזור לו. הוא יותר טוב, בינתיים.
צהריים כבר? אני לא רעבה. צמאה קצת אולי.
החולה הצעיר ביותר שלי מעלה חום, מתנשם. אנחנו נאלצים להנשים אותו. המראה של נער צעיר עם טובוס אף פעם לא יסתדר לי. משהו לא מסתדר לי.
היום נמשך ואני קצת מאבדת אחיזה. מנסה להאחז במחברת המשימות שלי כדי לשמור על איזשהוא רוגע בתוך הכאוס של המחלקה.
היום נגמר. חוזרת הביתה. בטלויזיה מתמחים שבתו היום רעב. ואלה, לא אכלתי כלום היום באמת.