ארז, מאיר ואני

אני מקווה שאני לא הופכת את הבלוג הזה לבלוג יותר מדי ג. יפיתי, עם כל ההמלצות האלה לאחרונה... אבל זה כיף לי לשתף כאן בדברים שעושים לי טוב- זאת הייתה מטרתנו הבסיסית הרי :)

חשוב לי שוב להדגיש שהמניע הוא ממש לא פירסומי ושאני לא מקבלת שום תגמולים... עד כמה שאני מפרגנת לבלוגים באופן כללי, יש משהו קצת מעיק ופחות כנה בבלוגים שמפוצצים בתכנים שיווקיים. גם אני חטאתי בהוספת google adds בסרגל הצד כשרק התחלתי לכתוב כאן. אז עדיין לא ממש הבנתי איך העולם הוירטואלי הזה עובד ( וגם היום אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף) זו הייתה אחת האופציות בהגדרות שסימנתי עליה V בלי לגמרי להבין מה זה אומר :) אבל זה בעיניי בסדר, גם בבלוגים אחרים, כי זה נמצא תחת כותרת של תוכן שיווקי-פרסומי, ואתה יודע שזה מה שזה, ויכול לבחור אם לקרוא את זה או להתעלם. זה מאוד מאוד שונה מתכנים שיווקיים שמועלים בתחפושת של פוסט אישי :)

זה מזכיר לי נקודה שעוררה סערה קטנה בעולם בלוגי האופנה לאחרונה (וכידוע לכם אני מאוד אוהבת בלוגי אופנה, ראו פוסטים קודמים)
אני חושבת שכל התענוג בקריאת הבלוגים האלה הוא הצצה לטעם האישי של מישהו אחר. מה שמוגדר בפי עיתונאי אופנה כהצגת מלבושיה האישיים של הבלוגרית בצורה לא מקצועית, בעיניי הוא מהות העניין. או אם לצטט את אחד הטוקבקים המוצלחים יותר לכתבה הנ"ל: "הבלוגים הם מתנת הטכנולוגיה לאדם היצירתי שמחפש מקום להביע את עצמו, בכל תחום". כמו שאני חלילה לא מתיימרת להציג את עצמי כאן כמבקרת מוזיקה או סרטים או מתכונים מקצועית, אלא פשוט כותבת על מה שעושה לי טוב, ככה (לדעתי ומבלי לנסות לדבר בשמן) בלוגריות האופנה לא מתיימרות לדון בהיסטוריה של האופנה או לבקר אופנה בצורה שאמורה לבוא על חשבון המבקרים המקצועיים. הן מביעות את דעתן, ואת טעמן האישי. ומותר להן. ויש לציין שרבות ורבים מהם הם אנשים שכן יש להם נגיעה בעולם האופנה או העיצוב באופן מקצועי לגמרי. אבל בלי קשר, מי שנהנה לשמוע את דעתם האישית ולקבל השראה מטעמם האישי, קורא. ומי שלא- לא. ומי שרוצה לקרוא ביקורת על התצוגה האחרונה של גוצ'י- יכול לבחור אם לקרוא אותה בווג, או לקרוא את מה שבלוגרית מסויימת חשבה עליה. בעיניי לפחות, האופציה השנייה היא יותר נגישה ויותר מעוררת הזדהות. אז היא אולי קצת ( אם כי לא תמיד), פחות מקצועית ומהקצעת. אבל אני לאו דווקא מחפשת מקצועית ומהקצעת. אני כולה ד"ר פינגווין. נראה לי שהנקודה ברורה :)

ואם נחזור לכותרת- הרי לכם דעתי הלא מקצועית והלא מהקצעת, על הדיסק של ארז לב ארי: תקשיבו, אחת הפנינים!
הלכתי השבוע להופעה של ארז לב ארי ומאיר בנאי במשכן החדש לאומנויות הבמה בבאר שבע. קודם כל, חשוב לי להגיד לכם שאני ממש ממש גאה במשכן החדש הזה ובמה שראש העיר שלנו עושה איתו. יש המון הופעות והצגות שוות והכל ממש קרוב וזה כיף שלא חשבתי שיוכל להיות חלק מחיי בבאר שבע.
לא חייבים כבר לסוע לקאמרי :)

ההופעה הייתה חוויה. ארז לב ארי נתן את כל השירים מהדיסק במשך שעה וחצי של תענוג צרוף. איכות השירה, איכות הגיטרות, הכינור. מצמרר. חוויה כזו לא היתה לי מאז ההופעה האחרונה של אהוד בנאי. אתם מבינים שיום אחריה לא הייתה שום ברירה אלא לרכוש את הדיסק לאלתר!



בהמשך ההופעה, הגיע מאיר בנאי, שנתן כמה שירים מהדיסק החדש שלו- שהם לדעתי מעט משונים, אבל נהניתי לשמוע את המילים המוכרות של תפילת נעילה בקול הקסום של מאיר. תכלס, מה זה התגעגענו אליו.
בשלב מסויים הוא עבר לשירים הישנים והטובים וזה הלך ונעשה מעולה מרגע לרגע. קצת הציק לי לפרקים שהוא לא שר את השירים כמות שהם, אלא נתן מעין פלייבק לעצמו. אני מניחה שהוא עשה זאת כדי ליצור עניין או לא לחזור על עצמו. אבל אנחנו רצינו שהוא יחזור על עצמו. התגעגענו אליו, כבר אמרתי?
לקראת סוף ההופעה, הוא שר את "גשם" ואת "שער הרחמים", שהם שני השירים שאני ה-כ-י אוהבת ב-ע-ו-ל-ם. והוא שר אותם כמו שהם. כמו פעם. עם הגיטרה ואח"כ על הפסנתר. והייתה לי צמרמורת. ב"גשם" די כבר בכיתי. היה כל כך קתרטי.



ומאז כל יום אני חורשת על הדיסק של ארז.
את הדיסק של מאיר כבר יש לי מזמן.