כלומר, לא הגשתי עדיין, אבל שלחתי אותו סופסוף למנחה שלי כדי שיבדוק אותו ויחזיר לי תיקונים.
אני לא בטוחה מתי אספיק להגיש אותו, ואם זה יהיה בסדר. ואם לא עיכבתי עכשיו את כל הקריירה שלי בסחבת הזו. אבל את הצעד הראשון סיימתי.
ואמנם לא הרחבתי כאן, אבל אני חושבת שאפשר להבין מהפוסט הקודם שלי שלא היה לי קל. בכלל לא.
קשה לי מאוד להגדיר את התקופה הזו בצורה שתעבור מסך..
באופן עקרוני זו אמורה להיות אחת התקופות הטובות. סיימתי את הלימודים אחרי כל כך הרבה שנים של מאמץ. והיה לי חופש, חופש אמיתי בחודשים האחרונים. לכאורה הכל היה אמור להיות מעולה. אבל באופן פרדוקסלי דווקא התקופה הזו היתה אחת הקשות ביותר. אולי אני פשוט לא יודעת להיות בחופש. או לא מסוגלת לחיות מבלי לקבל פידבקים חיוביים בצורת ציונים או חיוכים של מנהלי מחלקות. פטאתי. אבל כשאין לי מאיפה לשאוב את המשוב החיובי הזה, ההערכה העצמית שלי צונחת אל מתחת לבלטות. צריכה שכל הזמן יגידו לי מבחוץ שאני בסדר. אחרת אני מפסיקה להאמין בזה די מהר. פטאתי כבר אמרתי?
בכל מקרה, הנה בניגוד לכל כוונותיי הראשוניות, הבלוג הזה אט אט הופך לבלוג אישי.. נו מילא, גם ככה אין לי ממש קוראים. ולאחרונה אני ערה בשעות שבהן המחשב הוא כנראה האופציה הטובה ביותר לשפוך את ליבי בפניה. אף אחד אחר עם אוזניים לא ער פשוט. לא יודעת אם זה חלק מהעניין, ההפרעות שינה האלה שפיתחתי לי. לא נרדמת פשוט.
טוב, קוראיי המדומים היקרים, לא נותר לי אלא לקוות שהכל ישתפר מכאן. נראה לי שאת הקשה כבר עברנו. או שמא עליי להיזהר ממרפי ודומיו המרוקאים. ליתר ביטחון אכתוב טפו טפו טפו וחמסה חמסה. שיהיה.
לילה טוב :)
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה