אילת- פוסט התחלה =]

אני ובעלי חזרנו מאילת ביום חמישי, אחרי4 לילות ו5 ימים של רוגע, ים, מדבר, סקס טוב ומלא אוכל. היה כל כך מעולה.
אני לא מצליחה להחליט על כיוון הפוסט הזה. אולי אני רוצה לספר לכם מה עשינו ולהמליץ על מקומות שטיילנו בהם. או אולי אני רוצה לשתף אתכם באיך שהרגשתי ומה עבר עלינו שם. או אולי לספר על איך היה לחזור למציאות. או אולי הכל ביחד. המון זמן לא כתבתי ואני מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה להגיד לכם. (אני בכלל לא בטוחה שאתם קיימים, אבל עצם האפשרות מרגשת ומספיקה בהחלט :)

אולי כדאי להתחיל עם כמה תמונות לפתיחת התאבון... את כולן אנחנו צילמנו כמובן. כל הקרדיט, לממציא מצלמת ה- Canon. אתה גאון.

אחרי נסיונות כושלים קודמים לצאת לחופשה ואחרי תקופה לא קלה, החלטנו לנצל את ימי החופש החופפים האחרונים שיש לנו יחד בתקופה הקרובה ולצאת לחופשה איפהשהוא. לא משנה איפה ובאיזה תנאים, העיקר שיהיה רחוק וביחד.
האינסטינקט האוטומטי שלי כשאומרים חופשה הוא לגגל "דקה 90". התרגלתי עוד מימי העוני המרוד שלי שאין מצב לצאת לחופשה. (נקודה). אם כבר משתעשעים ברעיון שמתישהוא כשיהיה כסף נצא לחופשה, אז מחפשים רק בדקה ה-90. סתם להתרשם מהמחירים, לראות אם אולי זה יהיה ראלי מתישהוא. ימי העוני המרוד שלי אמנם הסתיימו, אבל בעקבות חסר במשכורת מזה זמן רב, נכנס לפעולה אותו הנוהל האוטומטי. שילוב מוזר של ראש עני בגוף שהוא כבר לא עני. מצב מוטציוני זה, מוביל פעמים רבות לפרדוקס, שבו הגוף רוצה פינוק אמיתי בדמות 5 כוכבים, אבל הראש (או אולי זה הלב?) מסרב לשלם את המחירים האסטרונומיים הכרוכים בכך. בסופו של דבר הראש (הלב) והגוף הגיעו לפשרה מוסכמת, שכללה מלון 5 כוכבים, באילת, חצי פנסיון, אבל בחצי מחיר. דקה 90 כבר אמרתי?
אז ארזנו בדקה ה-90 ונסענו לאילת.

כביש הערבה היה סיוט. כי אני ממש מפחדת מכבישים עם נתיב אחד לכל כיוון, שבהם המהירות המותרת היא 90 וכולם נוסעים 130 ועוקפים אותך מכל עבר. בקוו רצוף. בלילה. שלא תדעו. לאחר מספר מיני התקפי לב, רעד מתמשך בכפות הידיים ותפילות דרך חוזרות, הגענו בשלום לבירת השמש.
ויהיה ערב ויהיה בוקר, יום שני. התעוררנו לראות את הזריחה (סתם...אנחנו לא עד כדי כך פאנאטים, פשוט לא נרדמתי והערתי את בן זוגי, הסבלני להפליא כפרה עליו, שהיה מוכן לבוא איתי ב-5 בבוקר לראות את הזריחה מעל הרי אילת. מטורפת...) ואז.. ארוחת בוקר קונטיננטלית, שטופת שמש וים. (אני מ-ת-ה על עוגת גבינה אפוייה על הבוקר!!!) ואחר כך.. מצפה תת ימי. לא הייתי שם מאז שהייתי ילדה. איזה יופי היה!!

הכי התרגשתי משושנת הים והשושנון. אני חושבת שזו הייתה נקודת המפנה בשבירת הקרח ביני לבין אהובי. אתם מכירים את זה שכשיוצאים לחופשה, בעיקר אחרי תקופות קשות בזוגיות או בכלל שגרה, לוקח לפחות יום עד יום וחצי עד שהקרח נשבר ומצליחים להתקרב. עד שמוציאים את כל הכעסים והתסכולים, אם זה במריבות בדרך על עקיפות או מהירות, או בהאשמות הדדיות לגבי דברים ששכחנו בבית, או בעצבים על מוזיקה מעצבנת. לאט לאט, אחרי שכל התסכול הזה, שהוא בעצם געגוע, יוצא ומשתחרר, מצליחים להרגע, להתקרב ולהתחיל להנות אחד מהשניה ואחת עם השני. אז אצלנו, שלב ההתקרבות המחודשת התחיל עם השושנה והשושנון במצפה התת ימי :) הנה הם למי שלא מכיר:

שושנת הים היא בעצם סוג של יצור ימי, קרובת משפחה של האלמוגים וגם של המדוזות. השושנון הוא דג. שניהם מנהלים מערכת יחסים מאוד צמודה לעיתים קרובות. למי מכם שלמד ביולוגיה: סימביוזה. זוכרים? השושנון מתקיים וחי ליד השושנה ובין זרועותיה. לשושנת הים יש זרועות שבקצה שלהן חומר צורב שמבריח את הדגים שמנסים לטרוף את השושנון. ככה היא מגנה על השושנון. השושנון מצידו מצופה בריר שמגן עליו מהחומר הצורב. ומשאיר לשושנה שאריות מהאוכל שלו, מהן היא ניזונה. ככה הם חיים להם יחד באושר צבעוני. מקסים. כל אחד מהם יכול להתקיים גם לבד בסדר גמור. הם פשוט מעדיפים לחיות ביחד. מתוך בחירה. כל אחד מהם מכיר את החולשה של האחר, ושומר עליו בדיוק מפניה. עושה לו את החיים קלים יותר. צבעוניים יותר.

אני חושבת שברגע שנפל לי האסימון שאני יכולה לחיות גם לבד בסדר גמור, הבנתי כמה אני רוצה אותו, את בעלי, בחיים שלי. הם כל כך הרבה יותר צבעוניים ככה. איזה מזל שהוא מבריח את כל מה שמנסה לטרוף אותי. אני אוהבת אותו כל כך. המשכנו לסרט באיימקס. ואז עשינו מלא אהבה.

למחרת, מלאי אנרגיות, יצאנו לטרקים בפארק תמנע. למי שלא היה עדיין- זה חובה! מקום מ-ד-ה-י-ם! היינו שם מהצהריים ועד הלילה, ועוד יכלנו להמשיך.

אני רוצה להגיד לכם שסיור לילי בפארק תמנע, כולל עמודי שלמה מוארים בפנסי ענק, זאת אחת החוויות המדהימות. אני לא צוחקת. ואני לא יודעת אם התמונות יראו כמה זה עצום. אבל זה עצום.

אני חשבת שהפוסט יוצא קצת עמוס מדי. יש לי עוד כל כך הרבה מה לספר. על אילת ומה עשינו בה ואיך אהבנו בה.

אני חושבת שנסגור על חלוקה לכמה פוסטים. לפחות שניים. מקובל?

המשך בהחלט יבוא :)