עב"מ בבית האלוהים. פוסט דיכאוני - לא מומלץ לבעלי לב חלש...

יש ימים שבהם אני מרגישה פשוט עב"מ. קשה לי להסביר את זה בצורה שתהיה בהירה. זו תחושה של מוזרות, זרות, חוסר התאמה. חוסר נוחות. באופן ריאלי אני יודעת שלא ככה זה נראה מן הצד.אבל ההרגשה קיימת ואני לא מצליחה להפטר ממנה. היום היה לי יום כזה. חבל שאין מילה בעברית ל awkward... פירוש המילה במילון הוא "מוּזָר, מֵבִיךְ; מְגֻשָּׁם, גַּמְלוֹנִי, גָּלְמָנִי; מְסֻכָּן" אבל זה לא ממש ממחיש למה אני מתכוונת... מה עושים עם זה? לא ממש יודעת. אין לי גם מושג למה אני מרגישה ככה. אני רק רוצה שזה יעבור.

בימים האחרונים אני חווה את מה שכבר הגדירו לי כ"שטוזה" שכל הרופאים הצעירים חווים. הרגשה של המון אסימונים שנופלים בו זמנית ומציפים אותי.

פתאום אתה מבין איפה אתה באמת נמצא. ואיפה אתה הולך להמשיך ולהיות. וכמה סבל וכמה מחלות נוראיות יש במקום הזה. בית החולים. קוראים לו ככה כי אנשים בו באמת חולים. כולם חולים. הם לא תשבצים אינטלקטואליים שאתה צריך לנסות ולפתור. הם לא קבלות שאתה צריך להגיש. הם לא דברים שצריך לקרוא בספר כדי להצליח במבחן. הם חולים. וכואב להם. מאוד. ידעתי את זה כבר הרבה קודם. זה לא היום הראשון וגם לא השני שלי במחלקות. אבל פתאום זה מחלחל אצלי ברמות אחרות. פתאום זה אמיתי כל כך עד בכי. האישה עם הסרטן הגרורתי שעצמותיה מתפרקות. החיילת הצעירה והמבועתת עם הדימום המוחי. הילד עם האצבע הקטועה. האישה שכמעט ונפחה נשמתה כשליוותי אותה מהמיון למחלקה בידיים רועדות כי ידעתי שמשהו כזה יכול לקרות. ולא קרה בסוף. אבל כנראה עוד יקרה, מתישהוא. המוות. כל יום מתים בבית החולים. ולכולם יש סרטן. לכולם. כל כך הרבה סרטן. וזו מחלה נוראית. ואתה יודע את זה, ומעמיד פנים שהכל יהיה בסדר. כי אתה חייב. ואתה מזדהה כשחבר מספר לך בחדר האוכל שמתו לו 2 חולים בתורנות. וישר אתה שואל אם זה היה צפוי או חדש. והוא אומר שצפוי. ואז עוברים לדבר על "הישרדות". כמה אירוני שדווקא על הישרדות... וזה בסדר. הרי אי אפשר באמת להרגיש את הכל כל הזמן. אי אפשר לעבוד ככה כמו שהמציאות דורשת מאיתנו. אי אפשר להישאר 24 שעות ער ועל הרגליים ולתפקד במרץ כשאתה כל כך עצוב.

התחושה הזו של משחק תפקידים. אתה משחק את תפקיד הרופא. עושה מה שלמדת. ואיך שכתבו בספרים. ואיך שמצאו במחקר כזה או אחר. אבל אתה מאוד קטן ביחס למוות. אתה עושה את המקסימום שלך. ובכל זאת, זה לא מספיק. זה לא טוב מספיק. הכאב חוזר. או המחלה מתקדמת. ואתה בעצם די חסר אונים. תסכול.

אני לא מדברת כאן על אובדן אמונה ברפואה. אני מאמינה ברפואה עד עמקי נשמתי. אני חושבת שיש דברים נפלאים שהרפואה יודעת לעשות. להקל. ולעיתים לפתור לחלוטין. לרפא. ואני אמשיך להיות רופאה. כי זה חלק ממני. זאת אני. אבל ההתפכחות הזו- יש דברים שאי אפשר לרפא, היא כמעט לא ניתנת לעיכול. והעצבות הזו, על כל הסבל סביבי. שהוא אמיתי. ולא בספרים. ולא רק חלק מיום ארוך או תורנות שצריכה להסתיים. הם נשארים חולים גם אחרי שאני הולכת הביתה. ולפעמים הם מתים. זה קשה לי כל כך.