המינוס הראשון שלנו

זהו.. הגענו לשלב בחיינו המשותפים שבו נולד לנו מינוס ראשון. אנחנו ביחד כבר זמן לא מבוטל, עם חשבון משותף כמובן, כיאה לכל זוג נאור ומוטיבציוני. וזה עוד לא קרה לנו... ועכשיו, דווקא כששנינו עובדים במקביל ונמרצים ומשקיעים, הוא היה בלתי נמנע. המינוס.

אני לא יודעת למה, אבל מהרגע שנכנסתי הביתה ובעלי הודיע לי בחגיגיות שאנחנו במינוס, אני מרגישה מחנק. מחנק פיזי כזה. כאילו בפועל קשה לי לנשום. אני יודעת שזה לא אמיתי רפואית, אבל זה לא עוזר, ההרגשה היא אותה ההרגשה. אה, וגם עצבים. אני עצבנית נורא. הכי מעצבן כאן זה שאין ממש את מי להאשים. ניסיתי למצוא חיובי שווא למינהם בפירוט כרטיסי האשראי שלנו. אבל זה לא ממש הלך. כל חנות שנראתה בתחילה לא מוכרת, וגרמה לי להתמלא אדרנלין בעודי מדמיינת את השיחה למוקד חברת האשראי: "תבטלו את החיוב מיד!" , הסתברה כעבור דקה או שתיים כחנות שקניתי בה משהו כזה או אחר וכבר הספקתי לשכוח. אווווף. הכי גרוע זה כשאין את מי להאשים.

אל תראו אותי ככה, אני למודת קשיים כלכליים. בתקופת לימודי הרפואה שלי ממינתי את כל ההוצאות שלי לבדי, בדם יזע והרבה דמעות ובעיקר בעבודה קשה. היו תקופות שלא היה לי כסף לקוטג'. אבל דווקא אז, איכשהוא הרגשתי קצת יותר בשליטה כי ידעתי בדיוק כמה יש לי וכמה מותר לי להוציא ומה אסור. ואני לא יודעת למה, אבל היום אני הרבה פחות עם היד על הדופק בעניינים האלה. אולי כי ברגע שיש לך קצת יותר אתה קצת שאנן. אולי כי בעלי הכלכלן מביננו. ואולי פשוט כי התעייפתי להיות בחרדות כלכליות והייתי חייבת להרפות קצת.
בכל מקרה, עכשיו יש מינוס.

זה ברור שהוא ייעלם באיזשהוא שלב. אבל לעת עתה הוא כאן. די בלתי נסבל.
עוד שלב חשוב בחיים הזוגיים מן הסתם. להתגבר על מינוס יחד זה כבר לא צחוק. אח"כ זה כבר לא יהיה כל כך מפחיד.

ולמה אני בעצם לוקחת את זה כל כך קשה. כולה מינוס. אפשר לחשוב. אולי כי זה מחזיר אותי אחורה בטירוף. אולי כי גם ככה היה לי יום רע. אולי כי אני שונאת לא להיות בשליטה. לא יודעת.

בכל מקרה, מה זה הפוסטים האישיים האלה לאחרונה? הבלוג הזה קצת משנה צורה. אני מקווה שאתם בסדר עם זה. אני מקווה שאני בסדר עם זה. הפעם התחשק לי רק לכתוב על הדאגות ולא להתמקד באיך להיפטר מהן. אתם יודעים מה, אני יכולה עכשיו להגיד שלכתוב עליהן זה קצת עוזר :)