ראיתי היום את הסרט ONCE עם בעלי. מאז שעברנו לממיר החינמי כמו שאתם יודעים, הפסקנו פחות או יותר לראות טלויזיה ועכשיו יש ללפטופ שלנו מקום של כבוד על שולחן הסלון, כולל רמקולים והכל. וזאת הזדמנות מעולה להתכרבל בשבת ביחד על הספה ולראות סרטים. אז ראינו את ONCE. סרט מדהים מ- 2006. המוזיקה בטח מוכרת לכם. הפסקול המלא הוא פשוט תענוג. ונמצא גם ביו טיוב אם אתם רוצים טעימה.
אני כל כך נהנית מסופי שבוע כאלה. רגועים ומכורבלים. וככל שעוברות השעות לכיוון מוצאי השבת אני מרגישה מועקה הולכת ומתגברת. מפחדת ממחר. אני מגיעה מחר למקום חדש, מלא צפיות ומלא באנשים שאני מאוד מעריכה ומאוד מכבדת. ויחד עם הכבוד וההערכה קיימת גם תחושה של איום מסויים. תחושה שאני במבחן. גם אם לא באופן רשמי. וזה מעיק.
אתמול נפטר חולה במחלקה. לא אני קיבלתי אותו אבל הגעתי לראות אותו כשהרופא הבכיר יותר קיבל אותו. כל הדופמין בעולם לא עזר ( דופמין- חומר שנותנים להעלאת לחץ הדם. שייך לקבוצת הקטכולאמינים- אליה שייך גם האדרנלין. נותנים אותו בד"כ לחולים שברור שמצבם קשה). הוא נפטר תוך משהו כמו 10 דקות. אני זוכרת בדיוק איך הוא נראה.
בארוחת הערב המשפחתית ביקשו שאספר חוויות מבית החולים. "קוריוזים" כמו שאמר חמי. לא ידעתי פשוט איך להסביר להם שכל מה שקורה בבית החולים מציף אותי ברמות כאלה שאני לא מצליחה לעבד אפילו לא עם עצמי. שעדיף להשאיר לא מעובד. איך אני אסביר לכם, זה פשוט שיש לי קופסה מסויימת בלב, בגודל מסויים ועליה כתוב " בית החולים". יש דברים שמצליחים להיכנס אליה ויש מה שלא. אני נזהרת מאוד כי אני יודעת שהמקום בה מוגבל ושאם היא לא תצליח להיסגר בסוף כל יום זה יכאב מאוד לשאר חלקי הלב. אז מה שיש לו מקום נכנס. ועל מה שלא אני מוותרת. נותנת לו לעבור לידי. מתנצלת קלות על כך שלא אוכל לקבל אותו לקופסה. וממשיכה לעבוד. וזה לא כזה פשוט לפתוח ככה סתם את הקופסה לפי בקשה. אני עושה את זה לפעמים עם חברים, ועם בעלי, וכאן, מדי פעם, כדי לפנות בה מקום לדברים חדשים.
השבת הזו כל כך נעימה. אני חושבת שאני אלך לראות עוד קצת טלויזיה בלפטופ. ולאכול קצת שוקולד.
רשומות
תגובה 1:
אגב, למה פינגווין?
הוסף רשומת תגובה