שיעור חשוב בחשבון

חזרתי היום הביתה מ-ל-א-ת הערכה לכמה רופאים שפגשתי לאחרונה.
רופאה מסויימת אחת שהייתה לי זכות להיות בחברתה הרבה לאחרונה, הזכירה לי שהמקצוע שלנו הוא חשוב ביותר, אבל שיש עוד כל כך הרבה דברים מסביב. הזכירה לי לדאוג לעצמי. הזכירה לי ללכת להצגות ולתערוכות. הזכירה לי לא להזניח את התחביבים שלי מדי. הזכירה לי שאני אנושית ושמותר לי להיות. והזכירה לי שהדבר הכי חשוב הוא משפחה. ואח"כ חברות וקולגיאליות בין אנשי הצוות הרפואי. ואח"כ התקדמות מקצועית.
אני אתגעגע אליה מאוד. ובטח עוד ניפגש. אבל לבינתיים התחשק לי לפסטט
(מילה חדשה שהמצאתי כרגע.. יעני, to post) את השיר הזה:



תצחקו עליי בטח אבל זה הרינגטון של הסלולרי שלה :)
ולמה זה בכלל ראוי לציון?
היא הגדירה אותו כצלצול של הסלולרי שלה רק כי הבן שלה מעריץ את הלהקה הזו, וזה מזכיר לה אותו כל היום. גם שומר המסך שלה הוא הלהקה הזו, והיא גם היתה בהופעה שלהם איתו. וכל יום היא מדברת עם הבן לפחות פעם אחת. גם אם אין זמן בכלל. ותאמינו לי שהיא רופאה בעמדה מאוד בכירה ועובדת ממש קשה. אבל יש דברים חשובים ויש דברים עוד יותר חשובים.
אז זהו.. זה שיר שלעד יזכיר לי פרופורציות. ואני אוהבת אותו בגלל זה.
ותודה לה :)

עב"מ בבית האלוהים. פוסט דיכאוני - לא מומלץ לבעלי לב חלש...

יש ימים שבהם אני מרגישה פשוט עב"מ. קשה לי להסביר את זה בצורה שתהיה בהירה. זו תחושה של מוזרות, זרות, חוסר התאמה. חוסר נוחות. באופן ריאלי אני יודעת שלא ככה זה נראה מן הצד.אבל ההרגשה קיימת ואני לא מצליחה להפטר ממנה. היום היה לי יום כזה. חבל שאין מילה בעברית ל awkward... פירוש המילה במילון הוא "מוּזָר, מֵבִיךְ; מְגֻשָּׁם, גַּמְלוֹנִי, גָּלְמָנִי; מְסֻכָּן" אבל זה לא ממש ממחיש למה אני מתכוונת... מה עושים עם זה? לא ממש יודעת. אין לי גם מושג למה אני מרגישה ככה. אני רק רוצה שזה יעבור.

בימים האחרונים אני חווה את מה שכבר הגדירו לי כ"שטוזה" שכל הרופאים הצעירים חווים. הרגשה של המון אסימונים שנופלים בו זמנית ומציפים אותי.

פתאום אתה מבין איפה אתה באמת נמצא. ואיפה אתה הולך להמשיך ולהיות. וכמה סבל וכמה מחלות נוראיות יש במקום הזה. בית החולים. קוראים לו ככה כי אנשים בו באמת חולים. כולם חולים. הם לא תשבצים אינטלקטואליים שאתה צריך לנסות ולפתור. הם לא קבלות שאתה צריך להגיש. הם לא דברים שצריך לקרוא בספר כדי להצליח במבחן. הם חולים. וכואב להם. מאוד. ידעתי את זה כבר הרבה קודם. זה לא היום הראשון וגם לא השני שלי במחלקות. אבל פתאום זה מחלחל אצלי ברמות אחרות. פתאום זה אמיתי כל כך עד בכי. האישה עם הסרטן הגרורתי שעצמותיה מתפרקות. החיילת הצעירה והמבועתת עם הדימום המוחי. הילד עם האצבע הקטועה. האישה שכמעט ונפחה נשמתה כשליוותי אותה מהמיון למחלקה בידיים רועדות כי ידעתי שמשהו כזה יכול לקרות. ולא קרה בסוף. אבל כנראה עוד יקרה, מתישהוא. המוות. כל יום מתים בבית החולים. ולכולם יש סרטן. לכולם. כל כך הרבה סרטן. וזו מחלה נוראית. ואתה יודע את זה, ומעמיד פנים שהכל יהיה בסדר. כי אתה חייב. ואתה מזדהה כשחבר מספר לך בחדר האוכל שמתו לו 2 חולים בתורנות. וישר אתה שואל אם זה היה צפוי או חדש. והוא אומר שצפוי. ואז עוברים לדבר על "הישרדות". כמה אירוני שדווקא על הישרדות... וזה בסדר. הרי אי אפשר באמת להרגיש את הכל כל הזמן. אי אפשר לעבוד ככה כמו שהמציאות דורשת מאיתנו. אי אפשר להישאר 24 שעות ער ועל הרגליים ולתפקד במרץ כשאתה כל כך עצוב.

התחושה הזו של משחק תפקידים. אתה משחק את תפקיד הרופא. עושה מה שלמדת. ואיך שכתבו בספרים. ואיך שמצאו במחקר כזה או אחר. אבל אתה מאוד קטן ביחס למוות. אתה עושה את המקסימום שלך. ובכל זאת, זה לא מספיק. זה לא טוב מספיק. הכאב חוזר. או המחלה מתקדמת. ואתה בעצם די חסר אונים. תסכול.

אני לא מדברת כאן על אובדן אמונה ברפואה. אני מאמינה ברפואה עד עמקי נשמתי. אני חושבת שיש דברים נפלאים שהרפואה יודעת לעשות. להקל. ולעיתים לפתור לחלוטין. לרפא. ואני אמשיך להיות רופאה. כי זה חלק ממני. זאת אני. אבל ההתפכחות הזו- יש דברים שאי אפשר לרפא, היא כמעט לא ניתנת לעיכול. והעצבות הזו, על כל הסבל סביבי. שהוא אמיתי. ולא בספרים. ולא רק חלק מיום ארוך או תורנות שצריכה להסתיים. הם נשארים חולים גם אחרי שאני הולכת הביתה. ולפעמים הם מתים. זה קשה לי כל כך.

ארז, מאיר ואני

אני מקווה שאני לא הופכת את הבלוג הזה לבלוג יותר מדי ג. יפיתי, עם כל ההמלצות האלה לאחרונה... אבל זה כיף לי לשתף כאן בדברים שעושים לי טוב- זאת הייתה מטרתנו הבסיסית הרי :)

חשוב לי שוב להדגיש שהמניע הוא ממש לא פירסומי ושאני לא מקבלת שום תגמולים... עד כמה שאני מפרגנת לבלוגים באופן כללי, יש משהו קצת מעיק ופחות כנה בבלוגים שמפוצצים בתכנים שיווקיים. גם אני חטאתי בהוספת google adds בסרגל הצד כשרק התחלתי לכתוב כאן. אז עדיין לא ממש הבנתי איך העולם הוירטואלי הזה עובד ( וגם היום אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף) זו הייתה אחת האופציות בהגדרות שסימנתי עליה V בלי לגמרי להבין מה זה אומר :) אבל זה בעיניי בסדר, גם בבלוגים אחרים, כי זה נמצא תחת כותרת של תוכן שיווקי-פרסומי, ואתה יודע שזה מה שזה, ויכול לבחור אם לקרוא את זה או להתעלם. זה מאוד מאוד שונה מתכנים שיווקיים שמועלים בתחפושת של פוסט אישי :)

זה מזכיר לי נקודה שעוררה סערה קטנה בעולם בלוגי האופנה לאחרונה (וכידוע לכם אני מאוד אוהבת בלוגי אופנה, ראו פוסטים קודמים)
אני חושבת שכל התענוג בקריאת הבלוגים האלה הוא הצצה לטעם האישי של מישהו אחר. מה שמוגדר בפי עיתונאי אופנה כהצגת מלבושיה האישיים של הבלוגרית בצורה לא מקצועית, בעיניי הוא מהות העניין. או אם לצטט את אחד הטוקבקים המוצלחים יותר לכתבה הנ"ל: "הבלוגים הם מתנת הטכנולוגיה לאדם היצירתי שמחפש מקום להביע את עצמו, בכל תחום". כמו שאני חלילה לא מתיימרת להציג את עצמי כאן כמבקרת מוזיקה או סרטים או מתכונים מקצועית, אלא פשוט כותבת על מה שעושה לי טוב, ככה (לדעתי ומבלי לנסות לדבר בשמן) בלוגריות האופנה לא מתיימרות לדון בהיסטוריה של האופנה או לבקר אופנה בצורה שאמורה לבוא על חשבון המבקרים המקצועיים. הן מביעות את דעתן, ואת טעמן האישי. ומותר להן. ויש לציין שרבות ורבים מהם הם אנשים שכן יש להם נגיעה בעולם האופנה או העיצוב באופן מקצועי לגמרי. אבל בלי קשר, מי שנהנה לשמוע את דעתם האישית ולקבל השראה מטעמם האישי, קורא. ומי שלא- לא. ומי שרוצה לקרוא ביקורת על התצוגה האחרונה של גוצ'י- יכול לבחור אם לקרוא אותה בווג, או לקרוא את מה שבלוגרית מסויימת חשבה עליה. בעיניי לפחות, האופציה השנייה היא יותר נגישה ויותר מעוררת הזדהות. אז היא אולי קצת ( אם כי לא תמיד), פחות מקצועית ומהקצעת. אבל אני לאו דווקא מחפשת מקצועית ומהקצעת. אני כולה ד"ר פינגווין. נראה לי שהנקודה ברורה :)

ואם נחזור לכותרת- הרי לכם דעתי הלא מקצועית והלא מהקצעת, על הדיסק של ארז לב ארי: תקשיבו, אחת הפנינים!
הלכתי השבוע להופעה של ארז לב ארי ומאיר בנאי במשכן החדש לאומנויות הבמה בבאר שבע. קודם כל, חשוב לי להגיד לכם שאני ממש ממש גאה במשכן החדש הזה ובמה שראש העיר שלנו עושה איתו. יש המון הופעות והצגות שוות והכל ממש קרוב וזה כיף שלא חשבתי שיוכל להיות חלק מחיי בבאר שבע.
לא חייבים כבר לסוע לקאמרי :)

ההופעה הייתה חוויה. ארז לב ארי נתן את כל השירים מהדיסק במשך שעה וחצי של תענוג צרוף. איכות השירה, איכות הגיטרות, הכינור. מצמרר. חוויה כזו לא היתה לי מאז ההופעה האחרונה של אהוד בנאי. אתם מבינים שיום אחריה לא הייתה שום ברירה אלא לרכוש את הדיסק לאלתר!



בהמשך ההופעה, הגיע מאיר בנאי, שנתן כמה שירים מהדיסק החדש שלו- שהם לדעתי מעט משונים, אבל נהניתי לשמוע את המילים המוכרות של תפילת נעילה בקול הקסום של מאיר. תכלס, מה זה התגעגענו אליו.
בשלב מסויים הוא עבר לשירים הישנים והטובים וזה הלך ונעשה מעולה מרגע לרגע. קצת הציק לי לפרקים שהוא לא שר את השירים כמות שהם, אלא נתן מעין פלייבק לעצמו. אני מניחה שהוא עשה זאת כדי ליצור עניין או לא לחזור על עצמו. אבל אנחנו רצינו שהוא יחזור על עצמו. התגעגענו אליו, כבר אמרתי?
לקראת סוף ההופעה, הוא שר את "גשם" ואת "שער הרחמים", שהם שני השירים שאני ה-כ-י אוהבת ב-ע-ו-ל-ם. והוא שר אותם כמו שהם. כמו פעם. עם הגיטרה ואח"כ על הפסנתר. והייתה לי צמרמורת. ב"גשם" די כבר בכיתי. היה כל כך קתרטי.



ומאז כל יום אני חורשת על הדיסק של ארז.
את הדיסק של מאיר כבר יש לי מזמן.

אביבה אהובתי

אני יודעת שזה סרט ממש ממש ישן אבל ראיתי אותו רק היום אחרי שבעלי החליט לקנות לי אותו ב- DVD במתנה...
והוא כל כך השפיע עליי שהייתי חייבת להזכיר לכם אותו.

ואו, איזה סרט.

נתחיל מזה שאני פשוט מעריצה את אסי לוי, אהובתי.

נמשיך בזה שיש לי סנטימנטים מאוד משמעותיים לכינרת, לעיר טבריה ולשיכונים שלה. עברתי שם תקופה מאוד משמעותית בחיים. עיקר ההתבגרות שלי התרחשה שם. בין כינרת, שיכונים ומסעדות דגים. ונסעתי באוטובוסים של אגד לטבריה, על הכביש שבתמונה למעלה, כמעט כל שבוע במשך כמעט שנתיים..

ונסיים בזה שהסרט גרם לי לצחוק, לבכות ולהתרגש כמו שמזמן לא קרה לי בסרט.

קלבה הייתה אומרת על זה שזה כל כך 2006 :)

ואם בא לכם להיזכר קצת במה מדובר:

שיהיה לנו סוף שבוע רגוע וחמים :)

לקים, ציפורניים , ידיים ואני :)

אני מקדימה ומתנצלת מראש שהפוסט הזה מיועד בעיקר לנשים (אם כי לא רק) ... מבטיחה לכתוב פעם פוסט גברי יותר, למען ההגינות :)

יש כמה דברים שיכולים לשפר את ההרגשה שלי בשבוע קשה, בינהם טיול בגשם, סרט מצויין, תספורת חדשה או בגד חדש ומגניב שכבר רציתי הרבה זמן. כשאני מנסה לחשוב מה הדבר הכי פשוט הכי זול והכי הכי זמין שיכול לשדרג לי את ההרגשה, אני חושבת על מריחת לק. ממש בזמן כתיבת שורות אלה ביד אחת, היד השנייה נחה לה כדי להתייבש אחרי שהתקשטה לה בלק ורוד עתיק.

אולי כדאי שאתחיל עם וידוי קטן בענייני קוסמטיקה: כשהייתי צעירה יותר, הייתי מן ברווזון מכוער (ומחוצ'קן) :) בגיל ההתבגרות היתה לי תקופה פמיניסטית הזוייה שבה סרבתי ללכת עם חולצות צמודות כמו כולן, והתעקשתי על בגדים רחבים וצנועים. ההסבר שנתתי לזה אז היה מאוד פמיניסטי. היום אני יודעת, שזה היה, מעל לכל, חוסר בטחון לגבי המראה שלי. כשנכנסתי לסופר פארם עם חברה באותן שנים, הייתי מסרבת לעבור דרך החלק המרכזי- אתם יודעים, זה של הקוסמטיקה, כי פשוט הרגשתי לא שייכת לשם. זה עשה לי רע. המוכרות שעטו עליי עם הצעות למיניהן לשיפור המראה ועור הפנים- תמיד נראו לי מלגלגות והמומות ממצבי העגום ונטול האיפור... כך זה נמשך רב שנות ההתבגרות. איפשהוא בסוף התיכון, גיליתי את העיפרון השחור, שהיה הקשר המונוגמי היציב ביותר שלי באותן שנים. היינו יחד בכל מקום, רק איתו הרגשתי נוח ולא הייתי מוכנה לשקול שום תחליפים. ככל שהשנים עברו מאז: צבא, עבודה, אוניברסיטה, ככל שחוויתי קשרים זוגיים ולא זוגיים, הבטחון העצמי עלה, ואיתו גם המוכנות לפתוח פתח לחומרי קוסמטיקה ואיפור להיכנס לחיי. אחרי הרבה שנים של חרם מצידי, זה הרגיש ועדיין מרגיש, כמו עולם חדש ונפלא שאני מגלה בהדרגה.

אז אחד הדברים המפתיעים שהתגלו לי במהלך החשיפה ההדרגתית הזו, הוא הלק. אותו החומר בעל הריח החריף והנוזליות המתחכמת, וחשוב מכך, המחיר הזול והצבעוניות המגוונת. העבודה שלי לא מאוד מאפשרת לי גמישות בעניין הצבעים. (מותר לי כמובן, אבל זה עניין של הרגשה. אני לא מרגישה נוח לבדוק חולים כשציפורניי משוחות בלאק אדום בוהק או סגול כהה :) אז הצלחתי ליצור לעצמי אוסף של גוונים שמתאימים ליום חולין של עבודה ואוסף גוונים לסופי השבוע :) ותאמינו לי, זה כל כך משדרג את ההרגשה לעצור הכל ל- 15 דקות ביום שישי, לשבת על הספה, בשקט עם עצמי ולמרוח לק. רבע שעה שהיא כולה מוקדשת לעצמי. הפעולה עצמה מאוד מרגיעה והתוצאה גורמת לי להרגיש טוב. להרגיש שגם אני חשובה ודורשת השקעה. לפחות אחת לשבוע :)

הנה לפניכם אוסף הצבעים שלי, לימי עבודה ולימי פנאי :) כולם נרכשו במבצעי 1+1 או ב- 10 שקלים בסופר פארמים למינהם, כך שתוויות המחיר עליהם ממש לא מייצגות את המחיר ששילמתי :) ... הצלחתי להגיע למבחר די גדול כשחושבים על זה :)

ונסיים בטיפ שקשור גם הוא לידיים: מאז שהתחלתי לעבוד בבית החולים, הידיים שלי מתפרקות מרחיצות חוזרות/ אבקת הלטקס על הכפפות/ החורף. ואין שום טעם בלק אם הידיים מלאות סדקים ונראות מסכנות...

ניסיתי כבר את כ-ל הקרמים האפשריים בעולם תאמינו לי. הכל כולל הכל בכל צורה. יש קרם אחד ויחיד שממש עזר לי. אני מתחייבת שזה לא נסיון לפרסם אותו, ( שמעתי שיש בלוגרים שמשווקים כל מיני מותגים ומרוויחים ככה כסף, אבל אני ממש לא מקושרת לשום דבר כזה לצערי :) פשוט מרגישה צורך לחשוף סוד מציל חיים בפניכם- קרם הידיים הזה:

יקר באופן יחסי ולכן אני ממליצה אותו רק למי שכבר קץ בכל שאר הנסיונות לשפר את המצב. זה עובד כמו קסם!

שיהיה סופ"ש מעולה ורגוע!!

אנרגיות טובות מהעבר, ביום של שגרה/ פוסט 80-90...

באיזשהוא אופן לא ברור התחלתי לחרוש על מוזיקת שנות השמונים- תשעים הישראלית בימים האחרונים...
ואני רוצה להגיד לכם, שזה מאוד מאוד עוזר לשיפור מצב הרוח :)
אולי זה קשור לזה ש(לאור הפוסט הקודם ומצבנו הכלכלי הכללי) ביטלנו את הכבלים ועברנו לממיר החינמי... מסתבר שאכן שום דבר טוב לא בא בחינמי, ואין הרבה מה לראות בשעות שבהן יש לי חלון קטן לצפייה בטלוויזיה/ להתרגעות מתלאות היומיום ע"י בהייה במסך תוך כרסום במבה... ואז אתמול, הרגשתי שאני חייבת לעשות עם עצמי משהו כדי להעלים את התשישות הכוללת שאופפת אותי בשבועות העמוסים האחרונים, משהו שיאפשר חידוש אנרגטי גם בלי בהייה במסך שהקרין רק פרסומות של ג.יפית כל 5 דקות... והשיר הגאוני הזה התחיל להתנגן לי בראש: " רוצה לרקוד, רוצה לשיר, לפרוש כנף, לעוף מעל העיר... להציל את חיי" אין אין אין דברים כאלה יותר!!!
למי ששכח או מעולם לא היה לו מושג, זה שיר שכתב שלום חנוך ושרה דפנה ארמוני. גאוני. תשמעו את השיר ואז אני אספר לכם רכילות שאתם בטח כבר יודעים אבל עדיין כיף לקרוא אותה שוב עם השיר ברקע:


נכון גאוני? הלבוש, האיפור... נולדתי לחלוטין 20 שנה מאוחר מדי...
בקיצור, אז הרכילות: מסתבר ש ( ואני נראה לי מהבודדים שלא ידעו את זה) שלום חנוך ודפנה ארמוני היו זוג הרבה זמן בסוף שנות השבעים תחילת השמונים. ואז, שלום חנוך החליט לעזוב את דפנה ארמוני (אהובתי) וכתב לה את השיר הזה כמכתב פרידה... ( צמרמורת!!!) הם נשארו חברים טובים, הוא נתן לה את השיר במתנה והיא שרה אותו... למעשה על רב הלהיטים הגדולים של דפנה ארמוני בשנים ההן אחראי שלום חנוך. בשיר הספציפי הזה יש כל כך הרבה עוצמה. והמבט שלה בעניים בקליפ- ממיס. אין יותר כאלה. נקודה.

אני אומרת לכם, כל פעם שחסרות לכם קצת אנרגיות, כל מה שצריך לעשות זה להקשיב לשירים האלה. קבלו לדוגמה את השיר הבא...


אני מתה על שילוב של טורקיז ושחור.. ותכלס, הקליפ ממש מקדים את זמנו :)
וכשהיא שרה "א-ת-ה ה-נ-ב-ח-ר" - זה גאוני בעוצמתו...
אי אפשר לעמוד בפני הצורך לזוז עם השיר הזה.

אחרי שני שירים כאלה, כבר הרגשתי קצת יותר מעודדת והייתי צריכה להוסיף לזה עוד טיפה דרייב כדי להצליח אשכרה לעשות עם עצמי משהו.. (למשל, 3 מכונות כביסה שכבר ממתינות לי יומיים). ותראו מה מצאתי בבוידעם...


אח, נוער שוליים. מיקיאגי, כאן המקום להגיד לך שהערצתי אותך לחלוטין כשהייתי בכיתה ה. לחלוטין. הייתי הולכת בבוקר לבי"ס היסודי, תוך פינטוז על אמסטרדם... (כן, כבר בכיתה ה היו לי שאיפות גדולות..)


"עד להודו הגעת כבר, והשקט איננו.. בביתך מתחבא הוא"...לא זכרתי שכבר אז אנשים חרשו את הודו...משפט גדול..

אוקיי ואם כבר, אז הייתי חייבת להקשיב גם לפורטרט... כבר הרגשתי איך אני מתעודדת בהדרגה :) אני חושבת שאפקט ההרגעה אפילו קצת יותר יעיל מבהייה בטלויזיה.


ואי אפשר לסיים פוסט כזה בלי הגדול מכולם, שבו הייתי מאוהבת רב שנות ילדותי... ( בלי להעליב את מיקיאגי כמובן)


הקליפ לקוח מ"להיט בראש" וזו שרי צוריאל ( קיפי!!!)

זהו.. תודו שקשה להתבכיין על יום עמוס בבי"ח או בכל עבודה אחרת אחרי שירים אנרגטיים כאלה...

יאלה, שיהיה לנו סופ"ש מלא בחיים :)

המינוס הראשון שלנו

זהו.. הגענו לשלב בחיינו המשותפים שבו נולד לנו מינוס ראשון. אנחנו ביחד כבר זמן לא מבוטל, עם חשבון משותף כמובן, כיאה לכל זוג נאור ומוטיבציוני. וזה עוד לא קרה לנו... ועכשיו, דווקא כששנינו עובדים במקביל ונמרצים ומשקיעים, הוא היה בלתי נמנע. המינוס.

אני לא יודעת למה, אבל מהרגע שנכנסתי הביתה ובעלי הודיע לי בחגיגיות שאנחנו במינוס, אני מרגישה מחנק. מחנק פיזי כזה. כאילו בפועל קשה לי לנשום. אני יודעת שזה לא אמיתי רפואית, אבל זה לא עוזר, ההרגשה היא אותה ההרגשה. אה, וגם עצבים. אני עצבנית נורא. הכי מעצבן כאן זה שאין ממש את מי להאשים. ניסיתי למצוא חיובי שווא למינהם בפירוט כרטיסי האשראי שלנו. אבל זה לא ממש הלך. כל חנות שנראתה בתחילה לא מוכרת, וגרמה לי להתמלא אדרנלין בעודי מדמיינת את השיחה למוקד חברת האשראי: "תבטלו את החיוב מיד!" , הסתברה כעבור דקה או שתיים כחנות שקניתי בה משהו כזה או אחר וכבר הספקתי לשכוח. אווווף. הכי גרוע זה כשאין את מי להאשים.

אל תראו אותי ככה, אני למודת קשיים כלכליים. בתקופת לימודי הרפואה שלי ממינתי את כל ההוצאות שלי לבדי, בדם יזע והרבה דמעות ובעיקר בעבודה קשה. היו תקופות שלא היה לי כסף לקוטג'. אבל דווקא אז, איכשהוא הרגשתי קצת יותר בשליטה כי ידעתי בדיוק כמה יש לי וכמה מותר לי להוציא ומה אסור. ואני לא יודעת למה, אבל היום אני הרבה פחות עם היד על הדופק בעניינים האלה. אולי כי ברגע שיש לך קצת יותר אתה קצת שאנן. אולי כי בעלי הכלכלן מביננו. ואולי פשוט כי התעייפתי להיות בחרדות כלכליות והייתי חייבת להרפות קצת.
בכל מקרה, עכשיו יש מינוס.

זה ברור שהוא ייעלם באיזשהוא שלב. אבל לעת עתה הוא כאן. די בלתי נסבל.
עוד שלב חשוב בחיים הזוגיים מן הסתם. להתגבר על מינוס יחד זה כבר לא צחוק. אח"כ זה כבר לא יהיה כל כך מפחיד.

ולמה אני בעצם לוקחת את זה כל כך קשה. כולה מינוס. אפשר לחשוב. אולי כי זה מחזיר אותי אחורה בטירוף. אולי כי גם ככה היה לי יום רע. אולי כי אני שונאת לא להיות בשליטה. לא יודעת.

בכל מקרה, מה זה הפוסטים האישיים האלה לאחרונה? הבלוג הזה קצת משנה צורה. אני מקווה שאתם בסדר עם זה. אני מקווה שאני בסדר עם זה. הפעם התחשק לי רק לכתוב על הדאגות ולא להתמקד באיך להיפטר מהן. אתם יודעים מה, אני יכולה עכשיו להגיד שלכתוב עליהן זה קצת עוזר :)

עצבות של חורף, קור של בוקר וחשק לשוקולד

" לימודים אינם עניין קל..

יאוש ותסכול חודרים ללב בקלות, אתה נפגע..

אתה מרגיש מובס.

אתה מבקש להרים ידיים - ולהיכנע

אתה רוצה להסתלק

ולהעמיד פנים כאילו כל העניין הוא חסר חשיבות.

אבל אתה לא תכנע, כי אינך מהמפסידים.

אתה מאלה הנאבקים..

כולנו מפסידים מדי פעם לפני שעולה בידינו לזכות.

כולנו בוכים מידי פעם לפני שנוכל לחייך.

עלינו להיפגע לפני שנוכל להיות חזקים.

אם אתה ממשיך בדרכך ובאמונתך

הנצחון יהיה שלך לבסוף".

אן דיויס.

היום עבר עליי יום לא קל. צעקו עליי וקצת נזפו בי, לעיתים בצדק ולעיתים לא... טיפלתי בחולים קשים שגיליתי אצלם דברים קשים, וברמת העיקרון ניתן לומר שהייתי על סף דמעות רב היום. גאה בעצמי שהצלחתי להתאפק ולשמור על מראה סביר ומחוייך :) אני צריכה להזכיר לעצמי מדי פעם שאני עדיין לומדת. רופא לומד ה-מון שנים עד שנעשה מומחה. ובצדק. זאת אחריות עצומה. ולימודים, כמו שאומרת אן דיוויס, אינם עניין קל.

ונעבור למשהו נחמד יותר.. החורף. אני כל כך אוהבת את החורף. אבל יש ימים שהוא עושה אותי עצובה. כלומר, אם יעבור עליי יום זהה בקיץ, לעומת יום כזה בחורף, סביר להניח שאת היום בחורף אקח קצת יותר קשה. אתם בטח מבינים את זה. נראה לי שאני לא היחידה. בנוסף, אני ממש ממש רגישה לקור. אלה מבינכם שקר להם יותר מאחרים בטח יזדהו עם הקושי לקום בבוקר בחורף. מאוד קר לי בבקרים. וזאת בעיה. אז פיתחתי לעצמי מספר שיטות, ואתם מוזמנים להעתיק:

1. אני ישנה רק עם גרביים. זה אמנם נוגד כל חוק פולני/מרוקאי לפיו הרגליים חייבות להתאוורר בלילה. אבל לא אכפת לי. קר לי מדי.

2. שטיחון ליד המיטה זה מאסט. וגם נעלי בית פרוותיות בהישג יד ברגע שקמים.

3. אני תמיד דואגת להדליק את התנור במקלחת 5 דקות לפני שאני נכנסת אליה, ואז קל יותר.

4. חלוק אמבטיה זה עדיף ממש על מגבת אם אתם שייכים לקבוצת מתקלחי הבוקר שרגישים לקור.

5. תנור בחדר השינה, רצוי רדיאטור. לא להשאיר דולק בלילה כי זה מסוכן, אבל להדליק כשנכנסים למקלחת ואז כשיוצאים ממנה אפשר להתארגן בחדר חמים :)

6. לאחר ההפשרה ההדרגתית הנ"ל, ניתן לסיים בכוס קפה חמה, ולצאת לעבודה במצב צבירה סביר :)

ולגבי החשק לשוקולד... מממ, האמת היא שעדיין לא מימשתי אותו. הלוואי והיה בי כח לאפות איזו עוגה מעניינת ולספר לכם עליה. אבל האמת היא שהיום הזה היה קצת אינטנסיבי מדי והרגליים עייפות... אני מתלבטת האם להפוך את היום לשחיתותי במיוחד וצאת לאכול סופלה שוקולד מטורף... אני יודעת שזה יעלה את רמת הסרוטונין במח (סליחה על הטרמינולוגיה. סרוטונין= אחד החומרים במח שאחראיים על איזון מצב הרוח שלנו לטובה) וכן יספק את רצוני לשוקולד למשך יומיים לפחות... עם זאת, המצפון הנשי/קלורי שלי קצת גוער בי. אני אשמח לשתף אתכם יום אחד בהגיגי מצפון זה, שודאי מוכר לכם מניסיון אישי. לא אוהבת אותו בכלל אך נכנעת לו לעיתים קרובות מדי.

ובינתיים, שיהיה לכולנו ערב נעים וחמים. אני הולכת להתכרבל בפוך מול הטלויזיה ולשתות משהו חם. עם קוביית שוקולד :)

לחץ לחץ לחץ....

אין מה לעשות, הלחץ בעבודת הרופאים כנראה תמיד יישאר, בעיקר במקומות העמוסים יותר בבית החולים.
אני חדשה בעסק הזה והיום הייתה הפעם הראשונה שממש נלחצתי. ולקחתי את זה איתי הביתה. אני עצבנית כל כך מאז שחזרתי מבית החולים. וזה לא עובר לי...
קצת מפחיד איך שהאווירה הלחוצה הצליחה להשתלט עליי באופן כל כך שלם. כמו פעם.
זה היה מורכב מהרבה מאוד דברים: נסיון להיות כמה שיותר זריזה למרות שאני ממש טרייה בעסק ועדיין, מה לעשות, איטית. התחלדות משמעותית של ידע מקצועי שכבר הרבה זמן לא השתמשתי בו. והרצון להרשים קולגות- שבאמת שניסיתי כמה שאפשר להדחיק אותו, אבל לאור האופי שלי והסיטואציה היומיומית, כנראה בלתי נמנע.
אז לא ידעתי היום הרבה דברים ואני בטוחה שקצת נראית כמו חללית אבודה ומגמגמת. (אני אגלה לכם סוד, אחד החולים אפילו אמר לי היום " נראה כאילו את צריכה את המיון יותר ממני" כשעמדנו יחד בתור לקנות משהו לשתות. עצוב. ) אבל, כל ההתחלות קשות כאמור.
אני רק מקווה שבימים הבאים אני אצליח לנטרל את הלחץ הזה. אני מרגישה עכשיו מלאת זרמים שאני צריכה לפרוק איכשהוא, אחרת אתפוצץ... זה דימוי קצת הזוי אבל זה הכי טוב שעולה לי בראש... אולי כי התחשמלתי ממכונת הכביסה המצ'וקמקת שלנו בשבוע שעבר.. מאז כל הדימויים שעולים לי קשורים לחשמל ;)

אז אני מנסה עכשיו להירגע.. ואני עושה את זה ע"י כתיבה בבלוג תוך כדי שאני מקשיבה לדיסק החדש שבעלי היקר קנה לי לכבוד יום הנישואין שלנו.. גבע אלון Get Closer. די מדהים למען האמת. ומאוד מרגיע.

אז זה הדבר המתוק שיצא מהפוסט העז הזה, המלצה חמה מאוד על החדש של גבע אלון. והנה טעימות...

זה שיר יחסית וותיק שלו:



וזה שיר מהדיסק החדש,שנקרא The wind whispers..



הוא ממש ממש מזכיר לי את סיימון וגרפונקל. וזה טוב מאוד.

שיהיה לכם סופ"ש מעולה, ורגוע מאוד...
נשיקות.

התחלה חדשה ושימור תחביבים :)

זהו... אנחנו רופאים צעירים :)

התחלתי השבוע התחלה חדשה, מלאת חששות.
אני לא מפרטת כי עדיין לא החלטתי עם עצמי אם וכמה אני רוצה לחשוף על דפי האינטרנט, בכל מה שקשור בעבודה שלי. אחרי הכל, זה לא יהיה בעייתי לזהות בדיוק מי אני אם אתן כאן עוד קצת פרטים. אני לא בטוחה שזה יהיה טוב. גם כי אני לא רוצה שכל אחד/אחת מהקולגות שלי יוכלו לקרוא כאן על רגשותיי וגם כי אני לא חושבת שזה אתי כל כך כלפי החולים שאני מטפלת בהם.. אז לבינתיים, לא ארחיב. רק אומר שקפצתי בבת אחת למים מאוד עמוקים. שביום הראשון בלעתי די הרבה מים, אבל אתמול זה כבר הרגיש שהצלחתי לקלוט את תנועות השחייה הבסיסיות. ומעכשיו הכל ילך וישתפר אני מקווה. אעשה את הכל כדי שהתוצאות תהיינה הכי טובות שאפשר, לכל הצדדים הנוגעים בדבר :)

אתם ממש ממש תצחקו עליי אבל אני חושבת שאחד הדברים שהכי קשים לי, מעבר לקשיים שברור שנובעים מהתחלה כזו (אבדן הזמן הפנוי, געגועים לבעל במהלך היום, צורך בחידוד הידע המקצועי), זו העובדה שאין לי זמן להשקיע בעצמי. חיצונית אני מתכוונת. אני יודעת שזה נשמע בטח מ-א-ו-ד שטחי, אבל (ויתכן וכבר הספקתם להבין זאת מפוסטיי הקודמים) אני לא אדם שטחי. פשוט התברר לי בשנה האחרונה שבין יתר התחביבים שהתחבאו לי בלב, אני מאוד אוהבת אופנה. אופנה. לא אפונה. אופנה (מסתבר), זו מעין סלסלה מדהימה של אפשרויות בלתי מוגבלות של הנאה. אני נהנית מכל מה שקשור בזה: החל מעלעול בקטלוגים, הסתובבות בחנויות בגדים תוך מישוש אינטנסיבי של בדים וטקסטורות, נסיונות להתאמת פריטים שכבר מזמן לא לבשתי לפריטים אחרים שמחזירים אותם לחיים, אקססוריז (אחח.. אקססוריז!!!) וכל זאת למרות תקציבים מוגבלים :) ההנאה אפילו מתגברת כשצריך איכשהוא לנסות להפיק מערכת אסתטית מתקציב מוגבל.

אז.. אל דאגה! הבלוג הזה לא הופך להיות בלוג אופנה, אבל כן רציתי להציג כאן כמה בלוגי אופנה שאני מ-א-ו-ד נהנית מהם. בעיקר עכשיו כשאין לי זמן לצאת מהבית בשביל לראות קצת בדים :)

אוסף פרטי

אפונה- בלוג אופנה
קאפקייקס

Way Too Yellow
חמש שקל

אופנת רחוב יפנית

The cherry blossom girl

כמובן שיש עוד המון בלוגי אופנה.. אבל באלה אני מבקרת די קבועה בחודשים האחרונים :) זה נותן לי השראה לגבי עצמי. ומסתבר שאיך שאני מתלבשת מאוד מאוד משפיע לי על ההרגשה. השבוע למשל, לא ממש התלבשתי לעבודה, כי עדיין לא התרגלתי ללקום כל כך מוקדם בבוקר וגם להספיק דברים לפני שאני יוצאת. אז ברב הימים פטרתי את עצמי מהשקעה באמצעות הסקראבס הכחולים ועליהם החלוק הלבן :) התאמת צבעים די סבבה האמת, אבל לא הרבה מעבר לזה. אני חושבת שבשבוע הבא אני כן אתאמץ לצאת מהבית קצת יותר מושקעת. זה גורם לי להרגיש יותר בטוחה בעצמי מול הצוות. וגם מול החולים.

ולסיום, תחביב נוסף שפיתחתי בחופש וחייב לסגל את עצמו למציאות החדשה של חוסר הזמן: אפייה.

רציתי להמליץ כאן על ספר "אפייה בריאה" של אביגייל מייזליק.

זה ספר מלא במתכונים שהם כולם על טהרת הקמח המלא והסילאן. אין קמח לבן ואין סוכר לבן. ובכלל, שום דבר לבן (חוץ מהכריכה) :)

אני אוהבת מאוד את הספר כי כל המתכונים שניסיתי ממנו יצאו מעולה. ויכלנו להנות מהם עם הרבה הרבה פחות רגשות אשם. כי אחרי הכל, מילא הקלוריות, העיקר שזה בריא :)

המתכונים שהכי אהבתי מאלה שניסיתי עד כה, היו מתכון ל חטיפי דגנים מלאים בכל טוב (שזו בעצם עוגה עם המון המון דברים טובים בפנים: צימוקים, שקדים, סילאן, אגוזים... שבסוף חותכים אותה לקוביות ומתקבלים מעין חטיפונים מתוקים ומשביעים, מלאי בריאות). הנה ההכנות ומה שיצא:

התוצאה לפניכם, התחסלה תוך פחות מיומיים :)

מתכון מוצלח נוסף הוא מתכון ל קרקרים מ-ע-ו-ל-י-ם מקמח מלא, מרוחים בפסטו. תחליף מצויין לבייגלה מול הטלויזיה :)

עוד מתכון, שאפיתי ליום ההולדת של חמותי ויצא מצויין הוא מתכון ל עוגת תפוחים, אגוזים ויין. את זה לא הספקתי לצלם כי זה נאכל ממש מהר :)

ו... המתכון המוצלח מכולם, שאותו אני גם בוחרת ממש לפרט, הוא מתכון ל מאפינס גזר. אני מגדירה אותו הכי מוצלח לא כי הוא בהכרח היה טעים יותר, אלא כי הוא לוקח כ-ל-ו-ם זמן!! הצלחתי להכין אותו השבוע אחרי שחזרתי מיום עבודה עמוס בבית החולים ופינקתי את עצמי ואת בן זוגי בריח אפייה שמילא את כל הבית, מאפינס חמימים וכוס קפה :)
אז הנה לכם, מאפינס גזר בריאים, טעימים ומהירים:

(כל הזכויות כמובן שמורות לאביגיל מייזליק- תודה על ספר מעולה)

מאפינס גזר, צימוקים ותרכיז תפוחים:

חומרים: 2 כוסות קמח מלא, 1 כפית סודה לשתייה, קורט מלח, 100 גרם צימוקים, 200 מ"ל תרכיז מיץ תפוחים טבעי, 4-5 כוסות סוכר חום, 1/3 כוס שמן קנולה, 4 ביצים טרופות, 5 גזרים גדולים קלופים ומגוררים.

אני בחרתי להוסיף גם חבילת שוקולד מריר (100 גרם) ששברתי לחצאי קוביות.

כ-ל מה שצריך לעשות הוא לחמם תנור ל- 180 מעלות. אח"כ לערבב את כל החומרים בקערה גדולה ( אני ממליצה קודם לערבב את כל היבשים, ואז לערבב לתוכם את כל הרטובים), עד לקבלת תערובת אחידה. בהמשך יוצקים בעזרת כף לתוך תבנית של 12 מאפינס, ששומנה קודם לכן. אני מ-מ-ש אוהבת את תבנית הסיליקון למאפינס- כי הרבה יותר קל להוציא אותם ממנה ( פשוט מרימים אותם החוצה מלמטה) ואני משמנת את התבניות תמיד רק עם שמן בספריי. אם זה למתוקים- אז יש שמן בספריי בטעם חמאה של "עץ הזית" (כן, אלה משמן הזית), שהוא מעולה, מחומרים טבעיים וממעיט מאוד את הקלוריות שבשימון.

אחרי שיצקנו לתבנית, מכניסים לתנור ואופים את המאפינס 20 דקות. (תיזהרו לא להשאיר בתנור יותר מזה כי הם נשרפים מהחום...)
וזהו!!! וממש טעים :) יאמי....

אז שיהיה לכוווולנו סופ"ש מעולה ונינוח. בלי יותר מדי שטויות של האו"ם :)

ו.. קחו חיזוקית או ויטמין C, שלא תתחזרו ;)

ביי בינתיים...

סדר במחשבות

להיות לבד עם עצמי והמחשבות שלי.

משהו שלא עשיתי הרבה מאוד זמן.

בד"כ כשאני אומרת הרבה מאוד זמן בבלוג הזה, אני מתכוונת לימים, או שבועות. אבל הפעם אני מתכוונת לחודשים. מעל חצי שנה בערך שניסיתי להתחמק מלהיות עם עצמי לבד ולחשוב קצת. וזה מאוד לא בריא. היו לזה מגוון השלכות... החל מהפרעות שינה וכלה באומללות בחומרות שונות.

היום, אני לראשונה מרגישה שזה קרה לי. הבליחו בי כמה מחשבות ברורות על עצמי. הסתכלתי להן בעיניים, בלי לפחד. וממש חשבתי אותן. זה לא היה קל. וגם לא נמשך הרבה. אבל זאת התחלה טובה.

בימים הקרובים, הכרזתי על הורדת פרופיל: לא עוד הסתובבויות חוזרות בקניון או חיפושי תעסוקה לכל דקה מזמני הפנוי. בימים הקרובים, אני נשארת בבית. לסדר אותו. ואת המחשבות שלי איתו.

אני מניחה שהדבר הטוב שרציתי לכתוב עליו היום, הוא בעצם עשיית סדר. לטעמי התופעה היא די מדהימה וראוייה לפוסט משל עצמה, כדבר טוב שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו: סדר.

אתם כבר יודעים את זה, אבל רציתי לחדד: כשמרגישים בבלגן, לא מוצאים את הידיים והרגליים מרב מחשבות וכבר לא זוכרים מה קרה מתי ומה יקרה אח"כ ואין כבר כח לכלום ומתחשק לבכות, תעשו סדר.

סדר בבית אני מתכוונת. ממש ככה.

זה יכול להיות כל דבר. אני שונאת לרחוץ כלים, אז את זה אני עושה רק כשהמצב ממש חמור, אבל לסדר דברים במטבח ולהחזיר אותם למקום, לסדר את הספרים בחדר הלמידה, להחליף מצעים, לקפל כביסה... אפילו לסדר את התיקיות במחשב או למחוק הודעות מהסלולר.

אין כמו קיפול כביסה יסודי ורגוע כדי להרגיע את הגוף ואת הנפש. ואם עושים את זה לבד, איכשהוא בהדרגה כל המחשבות המסעירות נרגעות ומתקפלות להן, לאט לאט, כל אחת לתוך מגירתה היא, בצורה שבה אפשר פתאום לראות את הדברים ברור יותר. למצוא אותם.

בדקתי את זה על מספר לא מועט של אנשים מסוגים שונים, גם כאלה שהם לא בהכרח אוהבי ניקיון:

כשהבית מסודר יותר, מרגישים יותר טוב.

אני לא צוחקת. גם אנשים שרגילים לחיות בבלגן ואוהבים את זה, טוענים שנעים להם יותר כשהספה ריקה מכביסה, או הרצפה נקייה, או אין כלים בכיור.

(המחקר נערך בקרב המשפחה שלי והמשפחה של בעלי :) לפרוטוקול אציין שמדובר בשתי משפחות ממוצא שונה, בעלות תרבות שונה בתכלית ושלא שילמתי לאף אחד מהמשתתפים) (מלבד טובות הנאה מסויימות לבעלי, אותן אני מנועה מלפרט ;)

מעבר לזה, כשמסדרים דברים, (כמו לדוגמה קלסרים של 6 שנות לימוד...) יש הזדמנות לזרוק את הישן, או את זה שלא צריך, לשים את החדש במקומו. להיזכר איפה כל דבר נמצא. להבין טוב יותר את ההווה שלנו. את המקום שלנו. זה מחזיר תחושה של שליטה מסויימת במה שקורה. דרך העשייה הזאת, מתבשלת מודעות עצמית מסויימת, של גאווה, אכזבה, כעס או אהבה, שהיא שלנו. לא של האיש מהחדשות, ולא של השחקנית מהריאלטי שאכלה תולעת. שלנו.

אז התחלתי לעשות סדר. אני עושה את זה בשלבים, כי אני עדיין לא עומדת בהרבה מחשבות ברצף ומתפתה בכל זאת להסחות דעת טלוויזיוניות או אינטרנטיות למינהן (כמוכם, אם אתם קוראים שורות אלה...) הסחות הדעת הן מנוחה טובה מהעצמי וחייבים אותן מדי פעם. אבל רק מדי פעם :)

רציתי לסיים את הפוסט הזה בלומר שאולי הוא יצא קצת מוזר. אבל בחרתי שלא לעשות את זה.

אני גאה להכריז על הפוסט הראשון בבלוג הזה, שלא מכיל שום התנצלות מצידי :) (זה השלב שבו אמורים לשמוע "We love you Dr Penguin" בטון אמריקאי שואג... )

התמונות לקוחות מכאן ומכאן.

לא סטודנטית

שנת הלימודים האקדמית התחילה לפני 4 ימים.

אני, שרגילה בכל שנה מ- 7 השנים האחרונות (6 וחצי אם לדייק), להיות חלק מזה, מרגישה ממש מוזר.

זה מוזר להיות בבאר שבע ולא להיות סטודנט.

מוזר כל כך. כל מהותי כבאר שבעית הייתה מאז ומתמיד סטודנטיאלית.

רק מי שגר בבאר שבע יבין כמה שהעיר הזו שונה בחופש הסטודנטיאלי, לעומת השנה האקדמית. איפשהוא בשלהי אוקטובר, פתאום, בבת אחת, כמו נחיל דבורים, העיר מתמלאת באנשים צעירים ושמחים.

חיכיתי השבוע בתחנת האוטובוס שמול מעונות הסטודנטים. תוך כדי שחיכיתי, פתאום הבנתי שעומדות מולי המון מכוניות עמוסות עמוסות של סטודנטים, שמעבירים דירות בחום הלוהט של באר שבע. ואו.. זו הייתה תחושה של סגירת מעגל. הנה, אמרתי לעצמי, לפני 7 שנים זו היית את. איך הצטופפת לך בחדר מטר על שניים במעונות האלה. ואהבת את זה.. ועכשיו את נשואה, עם בעל ודירה. שכורה כמובן. אבל דירה.

בהמשך השבוע, הגעתי עם בעלי לסושייה השכונתית, לקחת סושי בטייק-אווי. תוך מספר דקות, קלטנו שסביבנו מליון סטודנטים, שרק הגיעו לב"ש ומדברים בהתלהבות על הדירה החדשה שלהם בוינגייט: "כולה 5 דק' מהאוניברסיטה אם חותכים דרך הבית חולים". "אחי, אני גר 2 דקות משער 90, תאמין לי, זה מה זה ליגה".

יום אחר כך, הגענו כהרגלנו לסופר, ממש לפני הסגירה. גם שם שמנו לב שכל יתר הקונים שסביבנו הם סטודנטים, שמתרגשים לעשות את הקנייה הראשונה שלהם ביחד, כשותפים לדירה: " אני מכין פסטה היום אם אתה קונה לי את הרוטב"...

למחרת, עברתי באוניברסיטה בדרך הביתה. פתאום כל כך בלטו לי כל הנקודות הצבעוניות/ סטודנטים על הדשא, שישבו שם לקרוא מאמרים, או סתם לסיגריה. וכולם נראו לי כ-ל כ-ך צעירים, פעורים ושמחים. "אחותי, איפה זה בניין 90" או "את יודעת איפה האקדמון כאן?" (זה אפילו היה קצת מעליב. ברור שאני יודעת. מה לא רואים עליי שהזדקנתי פה?)

ה-ז-וי!!

רב הסטודנטים הדנדשים שפגשתי השבוע ברחבי העיר, רק הגיעו לכאן. הם בשלב שבו אני הייתי לפני 7 (!!) שנים.

בלתי נתפס.

בלתי נתפס שעברו כבר 7 שנים. בלתי נתפס לא להיות יותר סטודנטית. כל כך התרגלתי לזה כבר. אני לא בטוחה שאני אדע להיות לא סטודנטית. יש בזה משהו כל כך מוכר ונוח.

בסושייה, בסופר, באוניברסיטה, התמלאתי בתחושה של גאווה, על כל השנים שעברתי. על השלב שבו אני נמצאת. אבל גם בתחושה של פחד. של אי וודאות. זהו, התבגרנו. זה רשמי עכשיו.

שיהיה לנו בהצלחה. וגם לסטודנטים, כמובן.

"בנגב ייבחן כושר המדע והמחקר של העם בישראל" דוד בן גוריון.

הרהורי ייעוד

אינך יכולה ככה סתם ללכת
אינך יכולה לעזוב אותי
אינך יכולה כי עכשיו שלכת
יש גשם בחוץ ואת נשארת איתי

אפילו אם תגידי "זה לא כדאי"
אפילו אם תגידי "לא אין לי פנאי"
אפילו אם תגידי "לך לך מעליי"

אם רק תבקשי להרגיש בבית
את שחור צמרתך חרש אלטף
ואם תבקשי לא לבכות הליל
אשב לידך וגם אתן לך כתף

אפילו אם תגידי "זה לא כדאי"
אפילו אם תגידי "לא אין לי פנאי"
אפילו אם תגידי "לך לך מעליי"

ואם תבקשי מעלי לברוח
אפתח את דלתי לך ילדה קטנה
ואם תבקשי את פניי לשכוח
אתן לך בלחי נשיקה אחרונה...



זה השיר שכל היום התנגן לי בראש כשחשבתי על רפואה.
כנראה שאנחנו באמת קשורים, אני ורפואה.
היום ביקרתי במיון במסגרת עוד בירוקרטיות שהייתי צריכה לסדר ונפל לי אסימון. לא יעזרו לי כל המחשבות הכביכול מתלבטות וכל נסיונות ההתכחשות. עמוק בפנים אני יודעת, שזה מה שאני. וזה מה שאני אוהבת בכל ליבי. אפילו שנראה לי לפעמים שלא כדאי. או שלא יישאר לי פנאי. אינני יכולה ככה סתם ללכת. (לא טכנית וגם לא רוחנית).
אז אני אנסה לתת מעצמי הכי הרבה שאני יכולה. ולשמור גם עליי. ולאזן. תמיד אוכל ללכת. אבל אני בוחרת להישאר.

ואו, איזה פוסט הזויי יצא לי.... מבטיחה להיות פחות מהורהרת בפוסט הבא ;)
לילה טוב :)

ספרים רבותיי, ספרים...

היום התחשק לי לכתוב לכם על כמה ספרים טובים שקניתי לאחרונה ואני אשכרה קוראת ואוהבת.

זה לא קרה לעיתים קרובות בחיי שהיה לי זמן לקרוא ספרים שלא קשורים ללימודים. בעלי תמיד צחק עליי שהספר האהוב עליי הוא Harrisson's (התנ"ך של ספרי הרפואה הפנימית) :) תמיד צחקתי כשהוא אמר את זה, אבל בסתר ליבי זה כאב. הרי אני כל כך אוהבת ספרים. תמיד אהבתי. אבל למצוא זמן לשבת, להתנתק מכל מה שקורה ולהתמקד בספר, סתם לשם ההנאה, בלי שיש שום מבחן עוד כמה ימים, זה לא כל כך הצליח לי.

בכל אופן, לאחרונה אני כן מצליחה לקרוא ספרים, כי היה לי קצת חופש. ויש כמה שממש ממש אהבתי :)

הראשון, ספר ממש ממש חמוד:

זה לא ממש ספר, אלא יותר ספרון, ששבה את עיני בסטימצקי והרגשתי שעשויי לדבר אליי ;)

זה בדרך כלל ספר שקונים במתנה למישהו אחר. הוא מדבר על אנשים שמנסים להספיק הכל בחיים ומעמיסים את עצמם יותר מדי ומה קורה להם... הכל מלווה בתמונות מדהימות של בעלי חיים במצבים שונים ומשונים, שמתאימים לטקסט :) מקסים!

אני החלטתי לקנות אותו במתנה לעצמי, כדי שבכל פעם שארגיש שעמוס לי מדי, אקרא בו טיפה לפני השינה, ואולי אצליח להיות מושפעת ממנו לטובה.

הספר השני, הוא ספר שעוסק בנושא דומה, אך בצורה שונה:

אז כמו שכבר הבטחתי לכם פעמים רבות, שום דבר שהוא פסיכולוגיה בגרוש לא נכנס לבלוג הזה. אתם מוכרחים לסמוך עליי שאני שומרת על אמינות בקטע הזה. (סיפרתי לכם כבר על אוסף ספרי "הסוד" למיניהם שנזנחו אצלי בספרייה ומעלים אבק אכזבה)
הכותרת של הספר הזה לא עושה איתו חסד בכלל. יסלח לי המחבר המכובד, אבל אם הייתי סומכת רק על הכותרת והסאבכותרת "איך להפסיק לרדוף אחר השלמות ולהתחיל לחיות חיים מאושרים יותר", בחיים לא היה סיכוי קלוש שהייתי קונה את הספר הזה! מזל ששמעתי המלצה מאוד חמה לגבי המחבר, ד"ר טל בן שחר, ישראלי, מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה, שמרצה היום באוניברסיטת הרווארד וממלא אולמות שלמים עד אפס מקום. סיקרן אותי, קניתי, קראתי. ואני אומרת לכם, זה פשוט ספר עליי! ועל אנשים כמוני כמובן: פרפקציוניסטים חסרי תקנה שנמאס להם מהתכונה הזו בעצמם ומנסים למצוא פתח מילוט לחיים שפויים יותר. אם זה מדבר אליכם, תקראו את הספר!

הספר בעצם מראה דרך להיות פרפקציוניסט שפויי. או, כמו שהספר מגדיר את זה "אופטימליסט". אהבתי. שילוב של אופטימי ופרפקציוניזם. והוא לא מציע פתרונות קסם מאוסים, אלא פשוט פותח ערוצי מחשבה חדשים לגבי העניין. ועצם הקריאה מוסיפה אופציות התמודדות. הלוואי ויצליח לי :) ולכם כמובן.

את הספר השלישי שאני רוצה לכתוב עליו קניתי בתור טיול לחו"ל :)

בחופשה הארוכה שהייתה לי בחצי השנה האחרונה הייתי אמורה לסוע לטיול גדול בחו"ל. בסוף זה לא יצא, מטעמים שאולי יום אחד אפרט כאן. וכשראיתי את הספר הזה בחנות, הרגשתי שזה יכול להיות פיצוי הולם :)

זה ספר צבעוני ויפה. תענוג לעיניים, בעיקר לאנשים שאוהבים צילום. הרעיון של הספר הוא שהוא מקבץ אוסף ממש גדול של איים שונים ברחבי העולם, וכותב עליהם. הכתיבה המעניינת מלווה בתמונות מ-ר-ה-י-ב-ו-ת של האיים, הנופים, בעלי החיים וחיי היומיום בהם. והחלטתי שעד שאגיע אל חלקם יום אחד, לפחות מדי פעם אקרא עליהם לפני השינה, אשטוף את העיניים בתמונות ואז אחלום עליהם :) כמו נשיונל גיאוגרפיק, אבל פחות מרצד ויותר זמין במיטה (לאלו מבינינו שעוד אין להם פלזמה בכל חדר בבית) ;)

שיהיה לילה טוב, מלא בחלומות צבעוניים!

פוסט אילת- סיום, ועוד חוויות עדכניות :)

קצת איחרתי עם המשך גילול החוויות שלנו מאילת, אבל זה רק כי הייתי מאוד עסוקה בסידורים בירוקרטיים כאלה ואחרים שהדירו שינה מעיני ושלווה מימיי...
הכל די סגור וסיימתי עם רוב הדברים. מילאתי את חובותיי האחרונים לפקולטה, ואני בדרך להתחלה חדשה שנקראת סטאז'. מפחיד. עוד יש לי הרבה מה לומר בנידון.
מסתבר שככל שעושים יותר דברים, הבטחון העצמי עולה. ככל שעושים פחות, נכנסים למין וואקום כזה ומרגישים חסרי יכולת. אני יודעת שזה נשמע קצת כמו פסיכולוגיה בגרוש, מה ש (כפי שכתוב מימין) אסור בבלוג שלנו, אבל זה לא. אני כותבת את זה מעומקי ליבי ונסיוני. תנסו.
אחרי ימים של מרתון נגד הזמן בנסיון להשיג את כל האישורים והחותמות למינהן, אני מרגישה קצת פחות כמו כרובית חסרת תועלת. מעין "ואו, אשכרה הצלחתי לסיים הכל? כולל לשכנע אינספור מזכירות עקשניות לעשות פעולות שונות למורת רוחן? אולי בכל זאת יש בי משהו?"

בכל מקרה, באילת עסקינן כאמור.

בפוסט הקודם סיפרתי לכם על תחילת החופשה המדהימה שלנו באילת בחול המועד סוכות.

בימים האחרונים מצאתי בלוג חדש שעניין אותי לקרוא, של בלוגר שכותב יומן ויזואלי. או יותר נכון, הוא לא כותב אלא פשוט מעלה תמונות שמספרות מה קרה לו באותו היום/השבוע. וזה מקסים. בעיקר למי שאוהב צילום. מאוד מצא חן בעיניי. הנה קישור לבלוג שלו למי שמעוניין.

אני כמובן לא אגנוב ממנו את הרעיון באופן גורף (אני אומנם חדשה בבלוגיה, אבל נראה לי שכבר הפנמתי שאסור לגנוב רעיונות. זה לא קולגיאלי.) אני איישם את זה חלקית רק בפוסט היחיד הזה, לגבי אילת. (חוקי נכון?)

אז הרי לכם התמונות שמספרות את המשך החופשה שלנו:

הייתי חייבת לכתוב כמה מילים על תקרית היען...

בדרך חזרה צפונה עברנו בשמורת חי בר יוטבתה. אתם ח-י-ב-י-ם לבקר שם אם אתם באזור. האכלנו שם עטלפים, ראינו חיות לילה בחדר חושך, נמרים, שועלים.. השיא היה סיור הספארי, שעשינו בליווי דיסק הסברים. הדיסק מסביר בקול נעים ורדיופוני על החיות שנמצאות בשמורה ועל חוקי תנועה שונים בה, בינהם חוק זכות הקדימה לחיות בשמורה. אנחנו כמובן צייתנו באדיקות, בכל פעם שאחת החיות החליטה לעמוד ולבחון אותנו מקרוב, לא זזנו. היה מגניב. עד שהגיעה היען, או שמא עליי לדייק ולומר, בת היענה.

זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. היא החליטה שהיא ממש, אבל ממש, אוהבת אותנו. כלומר, את הסוזוקי שלנו. הדבר התבטא בקיפוץ וחיכוך כנפיים חרמני ביותר. מחול החיזור המרגש נמשך כ-20 דקות תמימות. בתחילתו היינו מאוד משועשעים, אבל בהמשך קצת מודאגים ואף חסרי אונים לנוכח ניקור חוזר של היען את המכונית. "נשמה, זה לא טעים, איכסה, פח" ניסינו להתחנן.. היא מצידה, המשיכה לצלול לנו לתוך הפגוש. ממש פחדתי שהיא תפגע בעצמה תוך כדי הניקורים הנלהבים...

בסופו של דבר, הצלחנו להתחמק בנונשלנטיות עדינה, כשהיא הייתה עסוקה בלבדוק את הוישרים בשמשה האחורית. וכך כנראה, הצלנו אותה משחיקת מקור סופנית. היא לעומת זאת, לא נתנה לנו ללכת כל כך בקלות :)

לאוטו שלום. וגם ליען. פרט ללב שבור קלות כנראה :)

אז זהו לגבי אילת. היה כיף, ועוד נחזור אליה. עשתה לנו המון טוב.

ולסיום.. עוד חוויה טרייה :) אתמול נסענו אני ובעלי לראות הצגה בקאמרי בתל אביב עם עוד זוג חברים. אני חייבת להגיד, למי שלא ידע, שמנויי סטודנט בקאמרי עולה 225 שקלים ל- 6 כרטיסים!!! זה יוצא 37.5 שקל לכרטיס! שזה כמו כרטיס לסרט בגלובוס היום... שווה לאללה! החלטנו לעשות כזה ולנצל אותו עד תחילת הסטאז' שלי. וזה ממש כיף. להצגה שראינו אתמול קוראים "משפחה חמה". קומדיה של ענת גוב. נ-ק-ר-ע-נ-ו מצחוק!!! אני אומרת לכם, זה היה כזה קתרזיס. הצגה מעולה וכל כך מחוברת למציאות. ממליצה הכי הכי בחום.

שבת שלום!!!

אילת- פוסט התחלה =]

אני ובעלי חזרנו מאילת ביום חמישי, אחרי4 לילות ו5 ימים של רוגע, ים, מדבר, סקס טוב ומלא אוכל. היה כל כך מעולה.
אני לא מצליחה להחליט על כיוון הפוסט הזה. אולי אני רוצה לספר לכם מה עשינו ולהמליץ על מקומות שטיילנו בהם. או אולי אני רוצה לשתף אתכם באיך שהרגשתי ומה עבר עלינו שם. או אולי לספר על איך היה לחזור למציאות. או אולי הכל ביחד. המון זמן לא כתבתי ואני מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה להגיד לכם. (אני בכלל לא בטוחה שאתם קיימים, אבל עצם האפשרות מרגשת ומספיקה בהחלט :)

אולי כדאי להתחיל עם כמה תמונות לפתיחת התאבון... את כולן אנחנו צילמנו כמובן. כל הקרדיט, לממציא מצלמת ה- Canon. אתה גאון.

אחרי נסיונות כושלים קודמים לצאת לחופשה ואחרי תקופה לא קלה, החלטנו לנצל את ימי החופש החופפים האחרונים שיש לנו יחד בתקופה הקרובה ולצאת לחופשה איפהשהוא. לא משנה איפה ובאיזה תנאים, העיקר שיהיה רחוק וביחד.
האינסטינקט האוטומטי שלי כשאומרים חופשה הוא לגגל "דקה 90". התרגלתי עוד מימי העוני המרוד שלי שאין מצב לצאת לחופשה. (נקודה). אם כבר משתעשעים ברעיון שמתישהוא כשיהיה כסף נצא לחופשה, אז מחפשים רק בדקה ה-90. סתם להתרשם מהמחירים, לראות אם אולי זה יהיה ראלי מתישהוא. ימי העוני המרוד שלי אמנם הסתיימו, אבל בעקבות חסר במשכורת מזה זמן רב, נכנס לפעולה אותו הנוהל האוטומטי. שילוב מוזר של ראש עני בגוף שהוא כבר לא עני. מצב מוטציוני זה, מוביל פעמים רבות לפרדוקס, שבו הגוף רוצה פינוק אמיתי בדמות 5 כוכבים, אבל הראש (או אולי זה הלב?) מסרב לשלם את המחירים האסטרונומיים הכרוכים בכך. בסופו של דבר הראש (הלב) והגוף הגיעו לפשרה מוסכמת, שכללה מלון 5 כוכבים, באילת, חצי פנסיון, אבל בחצי מחיר. דקה 90 כבר אמרתי?
אז ארזנו בדקה ה-90 ונסענו לאילת.

כביש הערבה היה סיוט. כי אני ממש מפחדת מכבישים עם נתיב אחד לכל כיוון, שבהם המהירות המותרת היא 90 וכולם נוסעים 130 ועוקפים אותך מכל עבר. בקוו רצוף. בלילה. שלא תדעו. לאחר מספר מיני התקפי לב, רעד מתמשך בכפות הידיים ותפילות דרך חוזרות, הגענו בשלום לבירת השמש.
ויהיה ערב ויהיה בוקר, יום שני. התעוררנו לראות את הזריחה (סתם...אנחנו לא עד כדי כך פאנאטים, פשוט לא נרדמתי והערתי את בן זוגי, הסבלני להפליא כפרה עליו, שהיה מוכן לבוא איתי ב-5 בבוקר לראות את הזריחה מעל הרי אילת. מטורפת...) ואז.. ארוחת בוקר קונטיננטלית, שטופת שמש וים. (אני מ-ת-ה על עוגת גבינה אפוייה על הבוקר!!!) ואחר כך.. מצפה תת ימי. לא הייתי שם מאז שהייתי ילדה. איזה יופי היה!!

הכי התרגשתי משושנת הים והשושנון. אני חושבת שזו הייתה נקודת המפנה בשבירת הקרח ביני לבין אהובי. אתם מכירים את זה שכשיוצאים לחופשה, בעיקר אחרי תקופות קשות בזוגיות או בכלל שגרה, לוקח לפחות יום עד יום וחצי עד שהקרח נשבר ומצליחים להתקרב. עד שמוציאים את כל הכעסים והתסכולים, אם זה במריבות בדרך על עקיפות או מהירות, או בהאשמות הדדיות לגבי דברים ששכחנו בבית, או בעצבים על מוזיקה מעצבנת. לאט לאט, אחרי שכל התסכול הזה, שהוא בעצם געגוע, יוצא ומשתחרר, מצליחים להרגע, להתקרב ולהתחיל להנות אחד מהשניה ואחת עם השני. אז אצלנו, שלב ההתקרבות המחודשת התחיל עם השושנה והשושנון במצפה התת ימי :) הנה הם למי שלא מכיר:

שושנת הים היא בעצם סוג של יצור ימי, קרובת משפחה של האלמוגים וגם של המדוזות. השושנון הוא דג. שניהם מנהלים מערכת יחסים מאוד צמודה לעיתים קרובות. למי מכם שלמד ביולוגיה: סימביוזה. זוכרים? השושנון מתקיים וחי ליד השושנה ובין זרועותיה. לשושנת הים יש זרועות שבקצה שלהן חומר צורב שמבריח את הדגים שמנסים לטרוף את השושנון. ככה היא מגנה על השושנון. השושנון מצידו מצופה בריר שמגן עליו מהחומר הצורב. ומשאיר לשושנה שאריות מהאוכל שלו, מהן היא ניזונה. ככה הם חיים להם יחד באושר צבעוני. מקסים. כל אחד מהם יכול להתקיים גם לבד בסדר גמור. הם פשוט מעדיפים לחיות ביחד. מתוך בחירה. כל אחד מהם מכיר את החולשה של האחר, ושומר עליו בדיוק מפניה. עושה לו את החיים קלים יותר. צבעוניים יותר.

אני חושבת שברגע שנפל לי האסימון שאני יכולה לחיות גם לבד בסדר גמור, הבנתי כמה אני רוצה אותו, את בעלי, בחיים שלי. הם כל כך הרבה יותר צבעוניים ככה. איזה מזל שהוא מבריח את כל מה שמנסה לטרוף אותי. אני אוהבת אותו כל כך. המשכנו לסרט באיימקס. ואז עשינו מלא אהבה.

למחרת, מלאי אנרגיות, יצאנו לטרקים בפארק תמנע. למי שלא היה עדיין- זה חובה! מקום מ-ד-ה-י-ם! היינו שם מהצהריים ועד הלילה, ועוד יכלנו להמשיך.

אני רוצה להגיד לכם שסיור לילי בפארק תמנע, כולל עמודי שלמה מוארים בפנסי ענק, זאת אחת החוויות המדהימות. אני לא צוחקת. ואני לא יודעת אם התמונות יראו כמה זה עצום. אבל זה עצום.

אני חשבת שהפוסט יוצא קצת עמוס מדי. יש לי עוד כל כך הרבה מה לספר. על אילת ומה עשינו בה ואיך אהבנו בה.

אני חושבת שנסגור על חלוקה לכמה פוסטים. לפחות שניים. מקובל?

המשך בהחלט יבוא :)