בין ערביים

שישי בערב. שעת בין ערביים. השעה האהובה עליי ביותר בשבוע.

שקט, השמיים הולכים ונעשים כתומים, האויר נעשה נקי. וכולם יודעים שזהו, אפשר לנוח. יש לפחות עוד יום וחצי להרפות.
הכל בשעה הזו נראה נקי, נעים.
ולמרות שאני לא גרה באזור הכי דתי בבאר שבע, עדיין רואים הרבה אנשים הולכים לבית הכנסת מהחלון. ולי זה עושה טוב.

אני לא יודעת למה, אבל היום נזכרתי דווקא בשיר הזה בשעת בין ערביים:
יוסי בנאי- ערב עירוני (תלחצו כדי לשמוע :)

"גופי נקטן ומתנמך,

אבל ראשי כל כך גבוה..

עד שאפילו אם אלך לא אתבונן לאן אבואה"...

זה שיר מאוד עצוב. לכאורה מתנגש עם התחושה הטובה של השעה הזו. אבל הוא לא יצא לי מהראש.
אולי כי התמלאתי נוסטלגיה. יש משהו בשעה הזו שממלא אותי מחשבות על פעם. וזה שיר שמתחבר לי להמון דברים ואנשים שכבר הרבה מאוד זמן לא דיברתי איתם. פעם שרתי אותו המון. לא לעצמי באמבטיה, אלא באמת. בטקסים. ( עוד אחד מתחביביי המוזנחים- שירת טקסים :) ... מדי פעם, בעיקר סביב ימי ההולדת שלי, אני מתמלאת בתחושות נוסטלגיות עזות שמנסות לשכנע אותי לחדש כל מיני קשרים שהתנתקו. אז היום ממש רחוק מיום ההולדת שלי, ובכל זאת התחושה הזו אופפת אותי. תפסה אותי לא מוכנה ( בד"כ סביב יום ההולדת אני מלאת מנגנוני הגנה שמצהירים בנחישות למה זה ממש מיותר לחדש קשרים כאלה). off gards כמו שאומרים. נראה מה יהיה עם זה :)

בכל מקרה, מזל שסופ"ש. אי אפשר לחדש קשרים כאלה out of the blue בסופ"ש :)

שתהיה לכולכם שבת שלום, נקייה ונעימה עד מאוד...

התמונה צולמה בנמל קיסריה ביולי...

חיים

היום שוב נפגשתי עם המוות.

הוא הגיע בצורת איש קשיש, מחוסר הכרה ומונשם, שלא עמד יותר בעול הזיהום שפשט על גופו.

"רוצה לבוא לראות פרוטוקול קביעת מוות?" ... בטח. זה חשוב ממש שאני אדע לעשות את זה. הרי עוד רגע אני אצטרך לעשות את זה לבד. באתי.

אחר כך חזרתי הביתה. והרגשתי שאין לי אוויר. ושאני אוהבת. אוהבת את בעלי. את המשפחה שלי. את המחשב שלי. מוזיקה. כמה מעולה זה מוזיקה.

אני אוהבת לחיות.

הלוואי שהשבת תמשך לנצח

מוזיקה: Falling Slow- Glen Hansard, Markéta Irglová, מתוך ONCE.

ראיתי היום את הסרט ONCE עם בעלי. מאז שעברנו לממיר החינמי כמו שאתם יודעים, הפסקנו פחות או יותר לראות טלויזיה ועכשיו יש ללפטופ שלנו מקום של כבוד על שולחן הסלון, כולל רמקולים והכל. וזאת הזדמנות מעולה להתכרבל בשבת ביחד על הספה ולראות סרטים. אז ראינו את ONCE. סרט מדהים מ- 2006. המוזיקה בטח מוכרת לכם. הפסקול המלא הוא פשוט תענוג. ונמצא גם ביו טיוב אם אתם רוצים טעימה.

אני כל כך נהנית מסופי שבוע כאלה. רגועים ומכורבלים. וככל שעוברות השעות לכיוון מוצאי השבת אני מרגישה מועקה הולכת ומתגברת. מפחדת ממחר. אני מגיעה מחר למקום חדש, מלא צפיות ומלא באנשים שאני מאוד מעריכה ומאוד מכבדת. ויחד עם הכבוד וההערכה קיימת גם תחושה של איום מסויים. תחושה שאני במבחן. גם אם לא באופן רשמי. וזה מעיק.

אתמול נפטר חולה במחלקה. לא אני קיבלתי אותו אבל הגעתי לראות אותו כשהרופא הבכיר יותר קיבל אותו. כל הדופמין בעולם לא עזר ( דופמין- חומר שנותנים להעלאת לחץ הדם. שייך לקבוצת הקטכולאמינים- אליה שייך גם האדרנלין. נותנים אותו בד"כ לחולים שברור שמצבם קשה). הוא נפטר תוך משהו כמו 10 דקות. אני זוכרת בדיוק איך הוא נראה.

בארוחת הערב המשפחתית ביקשו שאספר חוויות מבית החולים. "קוריוזים" כמו שאמר חמי. לא ידעתי פשוט איך להסביר להם שכל מה שקורה בבית החולים מציף אותי ברמות כאלה שאני לא מצליחה לעבד אפילו לא עם עצמי. שעדיף להשאיר לא מעובד. איך אני אסביר לכם, זה פשוט שיש לי קופסה מסויימת בלב, בגודל מסויים ועליה כתוב " בית החולים". יש דברים שמצליחים להיכנס אליה ויש מה שלא. אני נזהרת מאוד כי אני יודעת שהמקום בה מוגבל ושאם היא לא תצליח להיסגר בסוף כל יום זה יכאב מאוד לשאר חלקי הלב. אז מה שיש לו מקום נכנס. ועל מה שלא אני מוותרת. נותנת לו לעבור לידי. מתנצלת קלות על כך שלא אוכל לקבל אותו לקופסה. וממשיכה לעבוד. וזה לא כזה פשוט לפתוח ככה סתם את הקופסה לפי בקשה. אני עושה את זה לפעמים עם חברים, ועם בעלי, וכאן, מדי פעם, כדי לפנות בה מקום לדברים חדשים.

השבת הזו כל כך נעימה. אני חושבת שאני אלך לראות עוד קצת טלויזיה בלפטופ. ולאכול קצת שוקולד.